הַלַּיְלָה קַר, הָרוּחַ זָר, לְקוֹל תִּפּוּף שִׁנַּיִם
עוֹמֵד לוֹ אִיש בִּקְצֵה הַחוֹל, מַשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לַמַּיִם.
גוֹאֶה הַשֵּׁפֶל וּמֵשִׁיב מִדָּה תַּחַת מִדָּה –
כִּי אֵין תַּשְׁלִיךְ שֶׁיְּסַיֵּם אֶת זוֹ הָעֲמִידָה.
כִּי כָּל אַרְמוֹן שֶׁיִּקָּבֵר לְבֶטַח יִתְגַּלֶּה,
כִּי כָּל אָדָם זוֹרֵם לַיָּם אַךְ זֶה לֹא מִתְמַלֵּא.
וְנֶפֶשׁ יָם אִישׁ לֹא יֵדַע, אַךְ יְנַסֶּה תָּמִיד,
מֵשִׂים עַצְמוֹ דַּיַּג סוֹדוֹת, וְאֶת לִבּוֹ – דּוּגִית,
מַמְתִּין לְחֶסֶד מִמְצוּלוֹת בָּן חֶסֶד לֹא צָמַח,
עוֹרֵךְ חַכָּה, נָכוֹן לָדוּג כָּל לֶחֶם שֶׁנִּשְׁלַח.
וּמַה זֶּה מְשַׁנֶּה לָאִישׁ, אוֹ לִרְבָבוֹת כְּמוֹתוֹ,
אִם הוּא הִשְׁתַּקְּפוּתוֹ שֶׁל יָם, אוֹ יָם – הִשְׁתַּקְּפוּתוֹ.
