גדול המחזאים ואחד מגדולי המשוררים בספרות-העולם, ויליאם שייקספיר, נולד בעיר האנגלית סטראטפורד, שעל גדות הנהר אֵבוֹן, ב-1564. את הביטוי ההולם ביותר למיעוּט ידיעותינו, עד עצם היום הזה, בִּדבר זהותו האמיתית ותולדות חייו של גאון ספרותי ותיאטרוני זה (אשר הִספּיק ב-52 שנותיו עלי אדמות מה שלא הספיק שום יוצר אחר בכמות ובאיכות גם יחד) נתן מי שכתב עליו לפני כמעט 150 שנה: "כל מה שידוּע לנו בּוודאוּת אודות בּן-אנוש גאוני זה, הוא שנולד בסטראטפורד, נשׂא שם אשה, הוליד צאצאים, עבר ללונדון כשׂחקן בתיאטרון, כתב שירים ומחזות, שב לעירו, כתב את צוואתו ומת ונקבר בעיר הוּלדתו".
עד היום ניצב בסטראטפורד אותו בית, שלפי הסברה הפּופּוּלארית נולד בו שייקספיר, והוא מושך אליו המוני מבקרים ותיירים. אך בין חוקרי יצירתו של גאון זה – המכוּנים שייקספּירולוגים – עדיין נטוּשה מחלוקת חריפה בדבר זהוּתו האמיתית, הן לגבי מחזותיו והן לגבי הסונֶטות המפורסמות שלו.
יש הטוענים כי שייקספיר היה בנו של סורק-צמר ויש הגורסים כי אביו היה עושׂה-כּסיוֹת, ולפי אסכּולה נוספת – קַצָּב. ידוע כי שמה של אמו היה מֶרִי אַרדֶן וכי היא נִמנתה עִם משפּחה מיוּחסת מזו של בעלה. ויליאם הבן למד בבית-ספר תיכון בעירו, בו רכש את מעט הלטינית ועוד פחות מזה את מעט היוונית שידע, נשֹא לאשה את אָן האת'אוויי הקשישה ממנו ב-8 שנים, זכה בהצלחה מרוּבּה כשׂחקן-תיאטרון בלונדון והיה מחזאי (37 מחזות) ושותף עִסקי בשני תיאטראות. ב-1612, בהיותו בן 48, חזר שייקספיר לסטראטפורד, קנה לעצמו בית וישב בו עד יומו האחרון.
אשר לסונֶטות השייקספיריות המפורסמות – מן הראוי להימנע מִטעוּת נפוצה, הרוֹוחת אף בין שוחרי שירה ישׂראליים לא מעטים: אי-ההבחנה בין המילה "סוֹנֶטָה" והמילה "סוֹנָטָה" [1]. סוֹנָטָה היא יצירה מוסיקאלית המבוּצעת ביצוע אינסטרוּמנטאלי (כֵּלִי), להבדיל מִקַנְטָטָה, שהיא יצירה מוסיקאלית המבוּצעת ביצוּע ווֹקאלי (זִמרתי-קולי). היא מונה לרוב 3 או 4 פרקים, המיוּעדים רק לכלִי-נגינה אחד (פּסנתר, כינור וכד'). הסוֹנֶטָה, לעומתה, היא סוּגָה (ז'אנר) ספרותית-שירית, שיש בה 14 שורות (בגימטריה עברית: 14 = זה"ב, וּמִטעם זה כּוּנתה בפי ראשוני המשוררים העבריים שהִתמודדו עם סוּגָה מחמירה ותובענית זו בשם "שיר זה"ב". הבּולטים בין מחבּרי הסונֶטות הקלאסיות היו דַאנטֶה אָלִיגְיֶרִי ופְרַנצֶ'סְקוֹ פֶּטְרַארְקָה באיטליה, ויליאם שייקספיר באנגליה, שַארְל בּוֹדְלֶר בצרפת ועוד [2]. בשירה העברית החדשה נִדרשוּ לסוּגה פּיוּטית זו שאול טשרניחובסקי, ש. שלום, שמשון מלצר ולאה גולדברג [3] (ש. שלום היה אף מתרגמן העברי הראשון של כל 154 הסונטות השייקספיריות ואחריו חזרו ועשׂו זאת, איש-איש בזמנו ובסגנונו, אפרים בּרוידא, אריה סתיו ופרופ' שמעון זנדבּנק [4]).
חֶלקן של סונטות שייקספיר מְמֹעָן, כידוע, אל דמות גבר אהוב (בין אם מתוך ידידוּת אפּלטונית ובין אם, כדעת כּמה פרשנים, מתוך אהבה הומוסקסוּאלית), ואילו חלקן האחר – אל "הגברת השחורה (והמִסתורית) מן הסונטות" (שגם על זהוּתה, כמו על זהוּתו של הגבר-הנאהב, נטושה מחלוקת חריפה ורבת-שנים בין השייקספּירולוגים) [5].
על זהוּתו של מוּשׂא-האהבה הגברי בַּסונטות של שייקספּיר מִתנצחות זה שנים רבות דעותיהן של שתי אסכּולות מנוּגדות זו לזו קוטבית. 154 סונטות האהבה נחלקות, כּידוּע, לשתי חטיבות בלתי שוות בּאורכּן, אשר הראשונה בּיניהן מכילה 126 שירים הממוענים לגבר הנאהב. מאחר שבּשער מהדוּרתן המוּדפּסת הראשונה של הסונטות השייקספּיריות (בהוצאת המו"ל תומאס תוֹרְפּ, 1609) מוקדש הקובץ כולו לאלמוני, ששמו נרמז רק בראשי-התיבות W.H., נתגבּשוּ במרוצת הדורות שני מחנות-חוקרים יריבים, המייחסים את ראשי-התיבות המִסתוריים, אלה – לוויליאם הרבּרט (William Herbert), רוזן פמבּרוק, ואלה – להנרי רית'זלי, רוזן סאוּת'אֶמפּטון [6] (Henry Wriothesley).
אם כך ואם כך, היות שמילת-הגוף האנגלית You (כמו גם מקבּילותיה הקדמאיות Thou ו- Thee) ממוענת לזכר ולנקבה כאחד, רשאי הקורא המוּסרני-שמרן לייחס אף את הסונטות שמִמִספּר 1 עד 126 לנִמענת ממין נקבה (כפי שכתב כבר בשעתו פרופ' שמעון הלקין [7]: "בין שהאהבה היא הומוסקסוּאלית ובין שהיא הטרוסקסואלית, תכוּנותיה בּיסודן לעולם אותם לבטים מיוּסרים הם: חסד ותפארת שבּגעגוּעים מִזה, ורעב וצימאון שבּתאווה מִזה". ואילו החטיבה השניה בקובץ הסונטות השייקספיריות, זו שמִסונטה מס' 127 ועד הסונטה האחרונה, שמספּרהּ הוא 154, מוקדשת לדמות נשית המכוּנה בחקר שייקספיר "הגברת השחורה מן הסונטות" ואשר עד היום לא נמצא פתרון מוּסכּם ואחיד לתעלומת זהוּתה ומקומה בחייו של שייקספּיר [8]. מה שברור מעל לכל ספק הוא, שבניגוד לתיאורים השמיימיים בהם מתאר דַאנְטֶה ב"קומדיה האלוהית" שלו את אהובתו, בֵּיאַטְרִיצֶ'ה, או אלה בהם מפארות הסונטות של פּטרארקה את אהובת מחבּרן, לָאוּרָה – מתאר שייקספיר את הגברת השחורה שלו כאשה מכוערת, נימפומאנית ובוגדנית, המשפּילה אותו בלי הרף (תופעה מאזוכיסטית החוזרת גם בתיאורי מוּשׂא משיכתו האֶרוטית של שארל בודלר בספר הסונטות שלו, "פרחי הרע").
[1] שתי מילים אלה, אף כי הן שונות לחלוטין במשמעותן ובגלגולן, הן בסופו של דבר בעלות מקור משותף – מהמילה הלטינית sonus שפירושה "צליל" [הערת המערכת].
[2] למעשה, השפה השנייה (אחרי האיטלקית) שבה נכתבו אי-פעם סונטות עלי אדמות היתה דווקא העברית, בה כתב עמנואל הרומי, בן-דורו (וייתכן שגם מכָּרו) של דאנטה, שהקדים את שאר כותבי הסונטות הנזכרים, לרבות פטררקה. הסונטות של עמנואל הרומי כתובות בעברית ברורה וקולחת שמובנת גם לקורא בן-זמננו, ועוסקות במגוון עצום של נושאים תוך שילוב חוש-ההומור המיוחד המאפיין את מחברן [הערת המערכת].
[3] מסורת זו נמשכת אף בדור החדש בקרב משוררים שלא זנחו את אמנות הצורה בשירה; בין השאר, דורי מנור ידוע בחיבתו לסוגה זו. גם בגיליון זה של "בגלל" מתפרסמות שתי סונטות – "ספירת העומר" מאת חוה-ברכה קורזקובה ו"אתיופי" מאת אלי בר-יהלום [הערת המערכת].
[4] בימינו ממש נוספה לרשימה זו פרופ' זיוה שמיר, שבשנת 2010 הוציאה לאור מהדורה מתורגמת היטב של כל הסונטות השייקספיריות, והגדילה לעשות כאשר הפכה מהדורה זו לזמינה לציבור בחינם – היא מפורסמת באתר האינטרנט שלה. פרט למתרגמים אלה (ולפרופ' יוסי גמזו, מחבר המאמר, המכין כעת את תרגומו המלא שחלק ממנו מתפרסם בגיליון זה), היו משוררים שתרגמו לעברית סונטות אחדות של שייקספיר, אך לא את כולן: למשל, מאיר ויזלטיר או (בעת האחרונה) אנה הרמן [הערת המערכת].
[5] בין שש הסונטות המתפרסמות בגיליון זה שלוש מוקדשות לגבר ושלוש – לאשה.
[6] חשוב להוסיף שבתחתית ההקדשה המדוברת במהדורה הראשונה מתנוססת חתימה, אבל היא אינה של שייקספיר: אלה האותיות T.T., המצביעות על המו"ל, תומס תורפ, ולא על המשורר, כעל כותב ההקדשה; עובדה זו הולידה אשכול-אסכולות שלם המפרש את "W.H." באופן שונה לגמרי משתי האסכולות המוזכרות במאמר זה – החל ברעיון שמדובר בטעות דפוס ויש לקרוא "W.S.": המו"ל פשוט מקדיש את הספר לאיש שיצר את השירים המודפסים בו, ויליאם שייקספיר [הערת המערכת].
[7] מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות", 12.8.77.
[8] כל חיפוש באינטרנט יניב, מן הסתם, שפע של תיאוריות על זהותה של גברת נעלמה זו (כולל תיאוריה אקזוטית האומרת שהגברת הייתה שחורה במלוא מובן המילה – יצאנית אפריקאית בשם לוסי שהתגוררה באנגליה באותם ימים). ראוי לציין שאחת מהסונטות (קמ"ה) מכילה אזכור פונטי לשם נעוריה של גב' שייקספיר בכבודה ובעצמה: "hate away" – האת'אוויי, ולכן, כנראה, לפחות סונטה זו מוקדשת לה [הערת המערכת].
