מחבר: רועי שניידר

אֲנִי אֵלֵךְ מִדַּי אֶל תּוֹךְ הַחֹרֶף,
וְלִבְנָתִי תִּמְלָא בְּצַעֲרִי.
אֵלֵךְ מִדַּי וְכָל רֹאשִׁי סְחַרְחֹרֶת,
וְכָל הַכְּבִישׁ כְּכֶבֶל מַאֲרִיךְ

אֵינוֹ נִגְמָר. אֵלֵךְ מִדַּי כְּקַיִן
בְּאֶרֶץ נוֹד וָנוֹעַ, בְּלִי כְּתָלִים
אֵלֵךְ מִדַּי, עַד גּוּף נוֹפֵל בִּרְכַּיִם,
אַךְ אֵין בָּהֶן הַכֹּחַ לְהַבְלִים.

כָּל תְּקוּפָה תְּקוּפָה שֶׁלֹּא תָּשׁוּב
וְכָל הֶעָבָר עָבָר
כָּל מַגָּע בַּמֵּצַח הֶחָשׂוּף
שָׁקַע, וַיְהִי לְעָפָר.
כָּל אֲוִיר שֶׁבַּלֵּילוֹת נִכְמַס
עַתָּה יִכָּמֵס בַּסְּפָרִים.
כָּל דַּקָּה שֶׁתְּזוּזָתָהּ חָמָס
שָׁבוֹר תַּעֲשֵׂנוּ שְׁבָרִים