יוסי גמזו – בִּגְלַל

גינקולוג ומאהב: Test case

"במקום לדבוק בַּטקסטים הִרחיקו כמה אנשי אקדמיה לכת וכפו עצמם על היצירות. כמה פרשנים מעמידים עצמם כחשובים יותר מהדברים שהם מפרשים."
(אוּמְבֶּרְטוֹ אֶקוֹ: "גבולות האינטרפּרטאציה")

א. אשה

הוּא מִתְפַּתֶּה לְהַאֲמִין, כְּשֶׁהוּא קוֹדֵחַ
בְּכַף יָדוֹ הַנַּבְרָנִית, הָעֲטוּיָה
כְּפָפָה שֶׁל גּוּמִי דַק, סְטֶרִילִי, בִּנְבָכֶיהָ
אוֹתָם רִגֵּל שָׁנִים רַבּוֹת – שֶׁהִיא גְלוּיָה
לוֹ כָּל-כֻּלָּהּ, מִקְּווּצוֹתֶיהָ מֶשִׁי עַד בְּהוֹנוֹתֶיהָ
וְעַד לַדַּק בְּסוֹדוֹתֶיהָ הַכְּמוּסִים
כְּמוֹ מִסְתְּרֵי הָאֲדָמָה וְחִידוֹתֶיהָ
לַגֵּאוֹלוֹג הַמְּפַלֵּס בָּהּ מִפְלָסִים
אוֹ לְעֵינֵי אַרְכֵאוֹלוֹג הַמְּפַצֵּחַ
אֶת פַּאזְל סוֹד שְׁלֵמוּת שִׁבְרֵי הַחֲרָסִים.

הוּא מְיֻדָּע בָּהּ לְכָל גִּיד וּלְכָל אֵבֶר,
לְכָל רְמַ"ח וְכָל שְׁסָ"ה שֶׁבָּם חָלוֹת
תַּעֲלוּמוֹת זְרִימַת חַיֶּיהָ הַסּוֹבֶבֶת
עַל צִיר הַפֶּרַח וְהַפְּרִי וְהַנּוֹבְלוֹת
וְאֵין נִסְתָּר מֵעֵין-הַנֵּץ שֶׁלּוֹ, עוֹקֶבֶת וְנוֹקֶבֶת
בְּלִי לֵאוּת, כַּחֲפַרְפֶּרֶת בַּמְּחִלּוֹת
אַחַר כָּל פְּרָט, מִן הַחִיצוֹן וּגְלוּי-הַסֵּבֶר
עַד הַנַּרְתִּיק, הַחֲצוֹצְרוֹת וְהַשְּׁחָלוֹת.

אֲבָל עִם כָּל לַמְדָנוּתוֹ הַמֶּדִיצִינִית
הַמְּפָרֶקֶת אֶת סְתָרֶיהָ לְגוֹרְמִים,
תָּמִיד נִדְמֶה לוֹ שֶׁמִּבַּת-צְחוֹקָהּ הַצִּינִית
הוּא לְעוֹלָם לֹא יִמָּלֵט, גַּם הַתָּמִים
בְּגִלּוּיֵּי חֲשִׂיפוּתָהּ לוֹ לֹא יַצְלִיחַ
לְהַעֲלִים מֵחִישָׁנֵי רְגִישׁוּתוֹ

אֵיזוֹ סְגִירוּת שֶׁל גַּן נָעוּל שֶׁלֹּא יַבְטִיחַ
לוֹ לֹא תַפּוּחַ, לֹא אַגָּס. כָּל גְּמִישׁוּתוֹ
הָאַקְרוֹבָּטִית בְּאִבְחוּן וּבְנִתּוּחַ,
כָּל כִּשְׁרוֹנוֹ הַוִּירְטוּאוּזִי בְּיִשֹּוּם
כְּפוֹר שִׁפּוּטוֹ הַדִּיאַגְנוֹסְטִי קַר-הָרוּחַ
לַגּוּף הַחַי הַזֶּה, הַחַם וְהַבָּשֹוּם,
כָּל בִּטְחוֹנוֹ הָעַז בָּרַאצְיוֹ הַנָּטוּעַ
בַּ-cogito שֶׁמַּשְׁמָעוֹ הוּא ergo sum
כְּמוֹ נִבְלָמִים פִּתְאֹם מוּל שַׁעַר לֹא פָּתוּחַ
שֶׁל הַקָּסוּם
שֶׁלְּעוֹלָם נוֹתָר חָסוּם…

וְדַוְקָא אָז, כְּשֶׁבְּעֵינוֹ הַמְּעַרְטֶלֶת
הִיא סַךְ הַכֹּל רַק מִקְרֶה קְלִינִי בֵּין רַבִּים
וְעוֹד דַּקּוֹת סְפוּרוֹת, כְּשֶׁתִּפָּתַח הַדֶּלֶת,
תָּבוֹא אַחֶרֶת בִּמְקוֹמָהּ וְהוּא יַבִּיט
גַּם בָּהּ בַּתּוֹר, בַּאֲדִישׁוּת הַ-take it easy
מִבְּלִי לִתְפֹּס אֶת הַסָּמוּי אֲבָל מוּכָח
שֶׁבּוֹ הַפִיזִי מִתְאַדֶּה לְמֵטָפִיזִי
וְהוּא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִסְּכוּם שֶׁל כָּךְ וְכָךְ
תָּאֵי נַרְתִּיק וּזְקִיקֵי גְּרָף וּרְצוּעוֹת רֶחֶם
הוּא חָשׁ עַצְמוֹ פִּתְאֹם פָּתֶטִי וּמְגֻחָךְ
כְּמוֹ אַסְטְרוֹנוֹם הָעָט עַל סוֹד כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת
בְּטֶלֶסְקוֹפּ סְתוּם-עֲדָשׁוֹת אַךְ אֶרֶךְ-טְוָח.
וְהוּא מֵבִין פִּתְאֹם שֶׁאֵין יָדוֹ מַגַּעַת
בָּאוּלְטְרָא סַאוּנְד וּבַלֵּיזֶר אֶל סוֹדָהּ
שֶׁבּוֹ מֵמִיר עֵץ-הַחַיִּים אֶת עֵץ-הַדַּעַת
וְהַפִּתְרוֹן יָדָיו קְצָרוֹת מִן הַחִידָה,
וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ חַיִץ שֶׁאַף פַּעַם
הוּא לֹא יִפְרֹץ, יֵשׁ אֵיזֶה "סֶזַם הִפָּתַח"
שֶׁלְעוֹלָם לֹא יִוָּדַע לוֹ כִּשּׁוּפוֹ, אֲבָל שֶׁרַעַם
לֹא-נִשְׁמָע אַךְ מְהַמֵּם מִכָּל מַטָּח
שׁוֹטֵף אוֹתָהּ מִקַּרְקַפְתָהּ עַד עֲקֵבֶיהָ
כְּשֶׁהִיא פְּרוּזָה לוֹ, לָ אַ חֵ ר הַמְּשַׁלְהֵב,
כְּמוֹ יְרִיחוֹ לִצְבָא צָרֶיהָ,
כְּמוֹ שְׁמָמָה לְמַמְטִירֶיהָ,
כְּמוֹ אִשָּׁה
לְמַגָּעוֹ
שֶׁל מְאַהֵב…

וְהָאַחֵר הַהוּא, זֶה שֶׁמַּצִּית בּוֹ צֶבַע
בִּבְרַק עֵינֶיהָ, בִּלְחָיֶיהָ, בְּכֻלָּהּ
אֵינוֹ מֻמְחֶה בַּפִיזְיוֹלוֹגְיָה שֶׁלָּהּ, אֵיפֹה? אֵין לוֹ רֶבַע
מֵאוֹצְרוֹת בְּקִיאוּת הַדּוֹקְטוֹר, בִּמְחִילָה.
וְהוּא אַף פַּעַם לֹא נִסָּה לִטְעֹן כְּאִלּוּ
הוּא מִתְמַצֵּא בְּכָךְ, בִּכְתָב אוֹ בְּעַל פֶּה,
אֲבָל עֻבְדָּה – הוּא מְרַפֵּא אוֹתָהּ אֲפִלּוּ
מֵחֳלָאִים שֶׁשּׁוּם רוֹפֵא לֹא יְרַפֵּא:
מִן הַשִּׁגְרָה, מִן הַבְּדִידוּת,
מִן הָרְאִי שֶׁהוּא עֵדוּת
לִשְׂעַר-שֵׂיבָה בּוֹגֵד, לְקֶמֶט חֲשָׁאִי
הַמִּתְנַחֵל בָּהּ בְּעָרְמָה
אַךְ הוּא נוֹשֵׁק לוֹ, לָמָּה מָה?
לָמָּה אוֹהֵב אוֹתָהּ. זֶה לָמָּה. כְּמוֹ שֶׁהִיא.

וּכְמוֹ נַרְקִיס כְּפוּף-רֹאשׁ בַּאֲגַרְטָל צָחִיחַ
שֶׁזֶּה עַתָּה הֻשְׁקָה בְּמַיִם – וְנִזְקָף
הִיא מִתְעוֹרֶרֶת לִתְחִיָּה מִן הַנָּדוֹשׁ וְהַשָּׁכִיחַ,
מִן הַקַּר וְהֶעָקָר, מִן הַנִּשְׁקָף
מִפְּסַק-דִּינוֹ הַיּוֹמְיוֹמִי שֶׁל עוֹר פָּנֶיהָ,
(אוֹתוֹ בֵּית-דִּין-שָׂדֶה יָחֵף מֵרַחֲמִים)
אֶל הַמַּבְעִיר, אֶל הַמַּסְעִיר, אֶל הַגּוֹנֵחַ
מִדְּוַי לִרְוַי, מִן הַצּוֹנֵן אֶל הֶחָמִים,
כְּשֶׁהִיא כְּלוּאָה בִּזְרוֹעוֹתָיו הַלּוֹחֲכוֹת אוֹתָהּ כָּאֵשׁ
אֶל אוֹתוֹ coito יָחוּם שֶל ergo sum [1]
אֶל הַכְּבִילוּת הַמְּשַׁחְרֶרֶת, אֶל הַשֶּׁקֶט הַגּוֹעֵשׁ
שֶׁנְּהָרוֹת לֹא יְכַבּוּם אוֹ יְכַסּוּם.

וְהוּא אוֹפֵף אוֹתָהּ כְּמִין קְטִיפָה לוֹטֶפֶת
וְהוּא אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ אַף פַּעַם שֶׁמָּא רֹךְ
פּוֹגֵם בְּאוֹן גַּבְרִיּוּתוֹ שֶׁלּוֹ, לְהֶפֶךְ:
רַק מְלַבֶּה בָּהּ אֶת חֻמָּהּ עָלָיו לִכְרֹךְ.
וְהוּא חוֹמֵד וּמַעֲרִיץ אוֹתָהּ גַם יַחַד
וְהִיא יַלְדָּה שֶׁלּוֹ, וְאִמָּא, וְאִשָּׁה
וְהוּא חוֹלֵק אִתָּהּ תִקְוָה, כְּאֵב וּפַחַד
וְאֶת סוֹדָם שֶל מִסְתּוֹרֵי הַתּוֹרָשָׁה.

וְזֶה נוֹגֵן, נוֹגֵן בַּזֶּרַע וּבַדָּם
וְכָךְ נוֹלֶדֶת הַחִידָה שֶׁשְּׁמָהּ אָדָם.

ב. שירה

הוּא מִתְפַּתֶּה לְהַאֲמִין, כְּשֶׁהוּא בּוֹקֵעַ
בְּאִזְמְלֵי חַקְרָנוּתוֹ קְצֵה שַׂעֲרָה
מֵרֹאשׁ נִזְרָהּ וְעָט עַל לוֹט מַחֲשַׁכֶּיהָ
בְּפָנָסוֹ שֶׁל דְיוֹגֶנֶס – שֶׁהִיא פְּתוּרָה
וַחֲשֹוּפָה לוֹ כָּל-כֻּלָּהּ וּמְעֻרְטֶלֶת
וּמְפֻעְנַחַת לוֹ עַד קְטֹן הָאֶרְמָזִים
כְּמוֹ חִידוֹת שְׁבָא בִּפְנֵי חָכְמַת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ
בָּהּ נִשְׁלָפִים הַפִּתְרוֹנוֹת מִן הָרָזִים.

וְהוּא כִּמְעַט תָּמִיד צוֹדֵק: לוּלֵא הַחֶסֶד
שֶׁל הַתָּרַת חַרְצֻבּוֹתָיו שֶל הֶחָתוּם
בְּלַהֲטוֹ הַפַּרְשָׁנִי שֶׁבּוֹ נִפְרֶשֶׂת
תּוֹבָנָתָם שֶל הָאָטוּם וְהַסָּתוּם,
הָיוּ תִשְׁעָה קַבִּין שֶׁלָּהּ חוֹמְקִים מִתְּשֹמֶת-
לִבּוֹ הֶחָשׁ רַק בַּמֻּבְלָט וּבַדָּגוּשׁ
וּמַחֲמִיץ אֶת הֶחָבוּי עָמֹק בַּצֹּמֶת
בּוֹ מִצְטַלְּבִים הַהַבְחָנָה וְהָרִגּוּשׁ.

אֲבָל עִם כָּל חֲרִיפוּתוֹ הָאֲנָלִיטִית
הַמְּפָרֶקֶת, כְּמוֹ בִּסְפֶּקְטְרוּם, אֶת גּוֹנֵי
יִפְעַת הַקֶּשֶׁת שֶל קִסְמָהּ הַמּוֹנוֹלִיתִי
הַמְּמַקֵּד בּוֹ, בּוֹ-זְמַנִּית, אֶת עֶרְגוֹנֵי
הַלֵּב, הַמֹּחַ וְהָאֹזֶן וְהָעַיִן
תָּמִיד נִדְמֶה לוֹ שֶׁרַגְלָיו כּוֹשְׁלוֹת עַל סַף
יָפְיָהּ הַחַד, חַד-פַּעֲמִי וְחַד כַּסַּיִף,
וְהַכִּסּוּף אֵינוֹ מַדְבִּיק אֶת הַנִּכְסָף.
וְדַוְקָא שָׁם, בְּאוֹתוֹ סְבַךְ מְתַעְתֵּעַ
שֶׁל אֲנָפוֹרוֹת, מֶטָפוֹרוֹת, מִשְׁקָלוֹת,
שֶׁל סִינֶקְדוֹכוֹת וְשֶׁל אוֹנוֹמָטוֹפֵּאָה
שֶׁבִּזְכוּתָן הִיא אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת,

כְּשֶׁהוּא נוֹבֵר בְּנַרְתִּיקָהּ, שַׁחֲלוֹתֶיהָ,
חֲצוֹצְרוֹתֶיהָ שֶׁאוֹתָן חָקַר עַד כְּלוֹת
וְאֵין בָּקִי בָּהֶן כָּמוֹהוּ, הַיּוֹדֵעַ
אֶת כָּל-כֻּלָּהּ, אֶת הַסְּמוּיוֹת וְהַנִּגְלוֹת –
כֵּן, דַּוְקָא שָׁם, מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ וְהַבֹּהוּ
שֶׁכְּבָר שָׁנִים הוּא מְעַדְכֵּן בָּם, לֹא עַל רֵיק,
אֶת סְפִירוֹת מְלַאי הָאִינְוֶנְטָר שֶׁלָּהּ, שֶׁבּוֹ הוּא
שַׁמַּאי רָאשִׁי וְאַפְסְנַאי וּמְפָרֵק-
נִכְסֵי-צֹאנָהּ-וּבַרְזִלָּהּ לַאֲנָלִיזוֹת
שֶׁלֹּא תָמִיד אוּלַי עוֹלוֹת עַל מִדָּתָהּ
פִּתְאֹם נִדְמֶה לוֹ שֶׁצְּחוֹקָהּ הַקַּל מַלְעִיז עוֹד
עַל יֻמְרָתוֹ לִצְלֹל עַד חֵקֶר חִידָתָהּ…

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הָאַחֵר, הַלֹּא יוֹדֵעַ
אֶת אֲנָטוֹמְיַת פִּתְאֹמָהּ הָאַקְרָאִי
שֶׁבּוֹ הִיא צָצָה וּפוֹשֶׁטֶת אֶת בְּגָדֶיהָ
אֲבָל יוֹדֵעַ, בַּמּוּבָן הַמִּקְרָאִי,
אוֹתָהּ עַצְמָהּ, אֶת תְּשׁוּקָתָהּ הַדְּיוֹנִיסָאִית
אֶל הַלְמֻיּוֹת הָאִלְּמֻיּוֹת, שֶׁהַמִּלִּים
אֲפִלּוּ הֵן נִלְאוֹת לִרְדֹּף אוֹתָן בַּצַּיִד
הָאֵינְסוֹפִי וְהַסִּיזִיפִי כְּמוֹ גַלִּים
הַמִּתְנַפְּצִים בְּאַמְפִיבְּרָכִים וְדַקְטִילִים
אוֹ בְּחָרוּז לָבָן כַּקֶצֶף אֶל צוּקֵי
הַלֹּא-אָמוּר, הַלֹּא-גָמוּר, הָאִינְפַנְטִילִי
כִּבְכִי שֶׁל יֶלֶד הַבּוֹקֵעַ מִמְּצוּקֵי
לִבּוֹ שֶׁל מִי שֶׁכְּבָר מִזְּמַן אֵינֶנּוּ יֶלֶד
אַךְ רַק אֵלָיו הִיא מִתְמַסֶּרֶת, רַק אֵלָיו
אַף שֶׁמִּלָּיו תָּמִיד פְּחוּתוֹת הֵן מִן הָאֵלֶם
שֶׁבּוֹ דָמָהּ הַחַם מַכֶּה בּוֹ בְּגַלָּיו.

וְזֶה נוֹגֵן בָּהּ, בַּדְּמָמָה הָעֲשִׁירָה,
וְכָךְ נוֹלֶדֶת הַחִידָה שֶׁשְּׁמָהּ שִׁירָה…

[1] פירוש המשפט Coito ergo sum בלטינית הוא "אני שוֹגֵל – משמע, אני קיים".

העקשנות שלא ללכת עם העדר

"חופשי יהיה קרוי הדבר הנמצא מתוך הכרח טבעו בלבד
והכפוי לפעולה על ידי עצמו בלבד"
ברוך שפינוזה: תורת המידות

הָעַקְשָׁנוּת שֶׁלֹּא לָלֶכֶת עִם הָעֵדֶר
מִלְּבַד בָּעַיִן, עִם עֶדְרֵי הָעֲנָנִים
הַשּׁוֹעֲטִים לְסִלְסוּלָם הַדַּק שֶל חֲלִילֵי הָרוּחַ
אֶל אֵיזוֹ תְכֵלֶת שֶׁל נָ כ וֹ ן, לֹא שֶׁל כְּ דַ א י –
הִיא הַחֵרוּת הָאֲמִתִּית, זוֹ שֶׁבִּפְנִים,
שֶׁבָּהּ הַכֹּל קָשׁוּב לְכָל אַדְוָה נִרְעֶדֶת
בְּתוֹךְ הָעֹמֶק הָאַרְטֶזִי שֶׁל בְּאֵר שֶׁלֹּא כָּרוּהָ
שׁוּם יָדַיִם אֲחֵרוֹת מִלְּבַד יָדַי.

הָעֹז שֶׁלֹּא לְהִתְיַשֵּׁר כְּפֶלֶס-מַיִם
עִם שוּם פְּשָרָה, שוּם מֻסְכָּמָה שֶהִיא, שוּם קַו
מִלְּבַד הַקַּו הָרַךְ, הַחַם שֶל חַמּוּקַיִךְ
וְתַחֲנוֹת-הָאַהֲבָה שֶבֵּינֵיהֶם –
הִיא הַסִּבָּה לָקוּם כָּל בֹּקֶר מוּל פְּנֵיהֶם
שֶל הַיֵּאוּש, שֶל הַסִּכְלוּת וְשֶל הָרֹעַ
בְּלִי לְנַפְנֵף דִּגְלֵי-כְּנִיעָה וּבְלִי לִכְרֹעַ
לֶאֱלִילֵי הַהִזְדַּמְּנוּת וּבְרַק-הַשָּוְא.

וְלֹא לִמְכֹּר אֶת הַבְּכוֹרָה בְּשׁוּם נָזִיד
שֶׁל הַצְלָחוֹת קַלּוֹת, שֶׁל רֹאשׁ קָטָן, שֶׁל רֶוַח,
לֹא לַעֲטוֹת בְּשׁוּם פָּנִים, וְלוּא כְּזֶרֶת,
אֶת כְּתֹנֶת רֵיטִינְג-הַשּׁוֹטִים שֶל הָאָפְנָה –
גַם אִם הַלֵּב קוֹפֵא בְּרוּחַ הַתְּזָזִית,
גַּם אִם כֻּלָּם, כְּזִקִּיּוֹת, הֶחֱלִיפוּ צֶבַע,
גַם אִם סוֹפָם שֶל הַשֹּוֹחִים נֶגֶד הַזֶּרֶם
הוּא זֵר-חוֹחִים נִלְעָג וְלֹא זֵרֵי-דַּפְנָה.

רַק מִי שֶׁלֹּא הֵמִיר בָּרַעַשׁ וּבֶחָג
אֶת הַחֻלִּין שֶׁל שְׁתִיקוֹתָיו אִתָּךְ בִּשְׁנַיִם,
רַק מִי שֶׁלֹּא חָדַל לִרְעֹב לָךְ וְלִצְמֹא
בֵּין הָעֶלְבּוֹן וְהָאַכְזָב וְהַחֲלוֹף –
רַק הוּא אַף פַּעַם לֹא יַקְהִיל לָךְ כִּכָּרוֹת,
תִּהְיִי בְּטוּחָה,
לְאוֹר הַיּוֹם, אֲבָל יָשִׁיר לָךְ לַיִל-לַיִל
אֶת סֶרֶנָדוֹת הַטִּפּוּס הָעַז עַל אֶדֶן-הַחֲלוֹם
בְּלִי לְוַתֵּר לָךְ עַל עַצְמֵךְ וְעַל עַצְמוֹ.

תֻּפֵּי הַשֵּׁבֶט יִרְעֲמוּ – אַךְ לֹא אִתָּם
יָבוֹא הַשִּׁיר הַזֶּה אֵלַיִךְ, רַק אֵלַיִךְ
מִן הַמַּחְסוֹר, מִן הַבְּדִידוּת, מֵאוֹת-הַקַּיִן
שֶׁל הֶחָרִיג וְהַמֻּקְצֶה וְהַמֻּכְתָּם:
הוּא לְבַדּוֹ, מִבְּלִי לִצְעֹד בְּמִצְעָדָם,
הוּא לְבַדּוֹ, עִם רֹאשׁ בַּקִּיר, לֹא יָד בַּדֶּלֶת,
בְּעִקְשׁוּתָם שֶׁל כָּל הַפְרַאיֶרִים
שֶׁלֹּא הוֹלְכִים בַּתֶּלֶם
חוּץ מִתֶּלֶם
שֶׁחָרְשׁוּ בְּמוֹ יָדָם.

רוֹמַנְסָה עַל קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה

בַּגּוּף הַזֶּה, שֶׁכְּבָר תֻּרְגַּל בִּמְלוֹא
הָעֶצֶב, הַיֵּאוּשׁ, הָאַכְזָבָה,
שֶׁכְּמוֹ מָנוֹעַ חַם בִּנְיוּטְרָל זֶה שָׁנִים נִלְאָה לִכְלֹא
אֶת כָּל כּוֹחוֹת-הַסּוּס שֶׁבּוֹ, אֶת צְבָא
תֻפֵּי הַדָּם שֶׁלֹּא נָדַם הָרוֹעֲמִים בּוֹ מֵאָפְלוֹ
שֶל זְמַן אָבוּד בְּאֶרֶץ חֲרֵבָה –
בַּגּוּף הַזֶּה, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא
נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

בַּנֶּפֶשׁ הַפִּרְאִית הַזֹּאת, שֶׁחֵרֶף
גְּדוּדֵי הַגַּרְזִנִּים הַמּוּנָפִים
לִכְרֹת אֶת תִּקְוָתָהּ הָעַקְשָׁנִית וְהַסּוֹרֶרֶת
עַד גֶּדֶם אַחֲרוֹן הָעֲנָפִים
עֲדַיִן מִתְעַקֵּשׁ יִחוּר חָדָשׁ בְּעַלְעַלּוֹ
הַדַּק, הַדַּוְקָאִי, שֶׁלֹּא גָוַע –
בַּנֶּפֶשׁ הַפִּרְאִית הַזֹּאת, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא
נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

בַּשִּׁיר הַזֶּה, שֶׁהוּא פַּסְקוֹל הַדֹּכִי
שֶׁל הַבִּפְנוֹכוֹ הַמַּכֶּה אֶת מִשְׁבָּרָיו
אֶל אֵיזוֹ דְּיוּנַת-חוֹף סְמוּיָה שֶׁכֻּלָּה רֹךְ הִיא
וְשֶׁחִכְּתָה לוֹ כָּל יָמֶיהָ וְיָמָיו
לֹא כְּמוֹ בִּנְבוֹ, מִנֶּגֶד, אֶלָּא בְּנָפְלוֹ
עַל צַוָּארֶיהָ, רְעוּבָה וּמְאֻוָּה –
בַּשִּׁיר הַזֶּה, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא
נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

תַּמּוּזיקת לילה זעירה

כָּאן, כָּאן בָּאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת
וְהַקְּרוּעָה הַזֹּאת מִשֶּׁסַע זִבְחֵי רִיב
שֶׁבֵּין מָשׂוֹשׂ וּמְסוֹס, עֲלֵה-טָרָף אוֹ טֶרֶף,
בֵּין הַזּוֹקֵף נִדְבָּךְ וּבֵין הַמַּחֲרִיב,
אֲנִי צוֹלֵל בּוֹ בַּגְּלִיסַנְדּוֹ קְרִיר-הַמֶּשִׁי
שֶׁל כִּנַּרְתֵּךְ וְיַרְדְּנֵךְ, כִּפְשָׁט, לֹא דְרָשׁ
בְּעוֹד שִׁמְשׁוֹ שֶל תַּמּוּזֵךְ חַמָּה כָּאֵשׁ הִיא
מַמָּשׁ כְּמוֹ שִׁיר הָאַהֲבָה הַמְּפֹרָשׁ
וְהַכָּל-כָּךְ לֹא אָפְנָתִי הַזֶּה, בְּטֶרֶם
אֶלְחַשׁ לָךְ כִּי לְאָהֳבֵךְ פֹּה – וְעוֹד אֵיךְ! –
זֶה בְּיָמֵינוּ כְּמוֹ לִשְׂחוֹת נֶגֶד הַזֶּרֶם
אֲבָל נֶ גְ דּ וֹ, יָפָה שֶׁלִּי, זֶה בַּ עֲ דֵ ךְ.

אֲנִי נוֹשֵׁק אוֹתָךְ כַּפֶּה אֶת הַגַּחֶלֶת,
אֲנִי לוֹחֵשׁ לָךְ עַל קוֹנְכִית אָזְנֵךְ, נָאוָה:
עֵת לֵאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, אָמַר קֹהֶלֶת,
שֶׁפֵּרוּשוֹ, דַוְקָא מִשּׁוּם הָאַהֲבָה
הַחַרְמָנִית הַזֹּאת לַפֶּרַח וְלַזֶּמֶר,
לְמֵי הַוַּאדִי הַנּוֹגְנִים בַּמַּעֲיָן,
לַקּוֹנְטְרַפּוּנְקְטִים שֶׁל הָרוּחַ הַפּוֹזֶמֶת
אֶת הַקּוֹנְצֶרְט הַבְּרַנְדֶּנְבּוּרְגִי שֶל הַיָּם,
לְכָל הַטּוֹב וְהַיָּפֶה וְהַנָּכֹחַ
וְהַצּוֹדֵק, לַעֲזָאזֵל, וְהַנִּפְלָא –
אֲנִי שֹוֹנֵא, בּוֹ-בַּווֹלְטָאז' וּבוֹ-בַּכֹּחַ,
אֶת הָרִשְׁעוּת וְהַזִּיּוּף וְהָעַוְלָה.

וּמִשּׁוּם כָּךְ גַּם בֶּחָרוֹן בִּשְׁמֵךְ קָרָאתִי
וְגַם בִּגְעֹשׁ הַפַּסְיוֹנָטוֹ הַלּוֹהֵב.
הַלֵּב, יַלְדָּה, אֵינֶנּוּ אֵבֶר דֶּמוֹקְרָטִי,
הַלֵּב מַפְלֶה וּמַעֲדִיף, כְּמוֹ כָּל אוֹהֵב
וְהוּא חוֹמֵד וּמְקַנֵּא לָךְ בְּמִין לַהַט
אִכְפָּתוֹלוֹגִי, גַם לוֹחֵם וְגַם לוֹחֵן,
וְאַתְּ שֹוֹנֵאת לֹא-קַר-לֹא-חַם וְאַתְּ יוֹדַעַת
שֶׁאַתְּ אַחַת לוֹ,
אֵין אַחֶרֶת,
וְלָכֵן –

אֶצְבְּעוֹת אִוְשַׁת הַמֶּשִׁי שֶל הָרוּחַ
בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים
מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי
עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ
בִּשְׁלוּלִית שֶׁל אוֹר יָרֵחַ צַח כְּשַׁיִשׁ
עַל סְדִינֵךְ, מוּל תְּרִיס פָּתוּחַ לִרְוָחָה
כְּמוֹ חוּשַׁיִךְ אֶל סוֹדוֹת הַחֲשֵׁכָה
וְחוּשַׁי אֶל סְגוֹר סוֹדוֹת חֶשְׁכַת חוּשַׁיִךְ.

כַּמָּה אוֹר כָּמוּס בָּעֹמֶק שֶל הַחֹשֶׁךְ,
כַּמָּה מוּסִיקָה בַּשֶּׁקֶט הַבָּשֹוּם.
הַמֻּדְחָק וְהֶחָנוּק וְהֶחָסוּם
מִתְפָּרְצִים פִּתְאֹם בִּשְׁווּנְג שֶׁל אוֹ שֶׁ, אוֹ שֶׁ
כְּמוֹ נָהָר מִסֶּכֶר, כְּמוֹ אָסִיר מִשְּׁבִי,
כְּמוֹ אֱמֶת שְׁתוּקָה מֵאֵלֶם קְפוּץ שְׂפָתַיִם –
זֶה הַקַּיִץ, חֲמוּדָה שֶׁלִּי, הַקַּיִץ
שֶׁבַּחוּץ וְשֶׁבִּפְנוֹכוֹ,
בָּךְ וּבִי.

זֶה מִתְקָם שֶל פְּרִי הָעֵץ וְהַבָּשָׂר,
זוֹ חָכְמַת הַלֵּב שֶׁבְּלֵילוֹת כָּאֵלֶּה
מְפַנְטֶזֶת לָהּ עַל בְּלַיְנְד, בְּתֹם שֶל יֶלֶד
בְּלִי לִדְפֹּק חֶשְׁבּוֹן לְאִישׁ, שֶׁלֹּא נֶחְסַר
שׁוּם דָּבָר אִם בֵּין פִּגּוּעַ לְסִיּוּט,
בֵּין אֵימֵי חַדְשׁוֹת הַיּוֹם, בֵּין דָּם וָהֶרֶס
לֹא נִשְׁכַּח שֶׁמּוּל טֵרוּף, כִּעוּר וָאֶרֶס
יֵשׁ עוֹד, יֵשׁ אִיִּים שֶל יֹפִי וּשְׁפִיּוּת.

וְשֶׁרַק בִּזְכוּת הַיֵּשׁ הַזֶּה, יַלְדָּה,
הַזָּעוּם וְהַנָּדִיר אַךְ הַנּוֹכֵחַ
בְּפָנַיִךְ, בִּשְׁלוּלִית שֶׁל אוֹר יָרֵחַ
בָּהּ מוּמֶרֶת מַמָּשׁוּת בְּאַגָּדָה,
מִתְבַּדִּים, תּוֹדָה לָאֵל, דִּבְרֵי הַסָּח
שֶׁהַכֹּל הוּא תֵאַטְרוֹן אַבְּסוּרְד וָהֶבֶל
וְאָדָם יוּלָּד לַסֵּבֶל וְלָאֵבֶל
עַד שָׁעָה שֶׁהַקַּבְּרָן יוֹרִיד מָסָךְ.

כִּי הַקַּיִץ עוֹד מַתְפִּיחַ בַּגַּנִּים
אֶת לֶחְיָם שֶׁל אֲפַרְסֵק וְשֶׁל תַּפּוּחַ
וְאֶת שְׁדֵי הַנְּעָרוֹת שֶׁכְּנַף הָרוּחַ
מְפִיחָה בַּחֲלוֹמָן בְּנִים-לֹא-נִים
אֶת הַקִּיטְשׁ הַנֶּהְדָּר, הַלֹּא נִמְנָע
שֶׁל מִקְסַם הָאַהֲבָה, שֶׁאִלְמָלֵהוּ
לֹא הָיִינוּ מְבִינִים עַד מַה מָלֵא הוּא
עוֹלָמֵנוּ זֶה, בִּדְבַשׁ וְלַעֲנָה.

זֶה מוֹכִיחַ אֶת עַצְמוֹ, יֵשׁ קַבָּלוֹת,
זֶה דוֹבֵר לַלֵּב אִם רַק אֵינוֹ לֶב אֶבֶן
וַאֲנַחְנוּ מְלַקְּטִים כְּבַר מִתֶּבֶן
אֶת הַדְּבַשׁ הַזֶּה מִסֵּפֶר הַנִּגְלוֹת
בִּלְטִיפַת מַשְּׁבֵי הַלַּיְלָה עַל עוֹרֵנוּ
הָעֵירֹם כְּמוֹ הָאֱמֶת שֶׁבְּחֻבָּהּ
כְּבָר חוֹגֵג כָּל סֶנְטִימֶטֶר מְרֻבָּע
אֶת הַקַּאמְבֶּק הַחוֹזֵר לְהַזְכִּירֵנוּ
אֶת יָפְיוֹ הַחוּשָׁנִי שֶל הַתַּמּוּז,
אֶת כֹּחוֹ הַמְּנַתֵּץ סְיָגִים וָחַיִץ
הַנִּסְתָּר בְּכָל אֲתָר וְהָרָמוּז
בְּאֵינְסְפוֹר פְּנֵיהֶן שֶׁל נִפְלְאוֹת הַקַּיִץ:

בַּסֻּכָּר הַמִּתְבּוֹסֵס בַּמִּקְשָׁאוֹת
בְּבִשְׂרֵי הַפְּרִי כָּמוֹנִי בִּבְשָׂרַיִךְ,
בַּנְּחָלִים הַמִּתְנַפְּצִים אֶל הַבְּקָעוֹת
בְּקַפְּרִיצ'וֹ, כְּמוֹ הַשִּׁיר הַזֶּה אֵלַיִךְ,
בַּדָּגָן הַמִּתְנַחְשֵׁל עִם כָּל שַׁרְקִיָּה
וּמַתִּיר לָהּ עַל מֵיתְרֵי קָנָיו לִפְרֹט,
בִּתְכוֹלוֹ הַחַף מֵעָב שֶל הָרָקִיעַ,
בְּבֻלְמוֹס וֶגֶטָטִיבִי זֶה לִפְרוֹת,
לֶהֱרוֹת וְלֶאֱרוֹת אֶת צוּף-הָרֶגַע,
אֶת בָּשְׂמָם שֶל הָעַכְשָׁיו וְשֶׁל הַכָּאן,
מֵרֵאשִׁית עַד סוֹף, מֵאַלְפָא עַד אוֹמֶגָה,
כְּמוֹ יָדַיִךְ הַקּוֹרְאוֹת לִי אֶל חֵיקָן.

הֵם אוֹמְרִים שֶׁהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה,
הֵם אוֹמְרִים שֶׁהֶחָרוּז כַּיּוֹם פָּאסֶה,
הֵם תָּמִיד צוֹדְקִים כָּאֵלֶּה, עַד שֶׁפֶּתַע
צָץ כּוֹכָב אֶחָד,
פִּצְפּוֹן,
וּמְהַסֶּה
בִּקְרִיצַת טוּרְקִיז חַמָּה כָּזֹאת, עַקְרוּטִית
אֶת קוֹלָם הַקַּר, כְּרֶמֶז מִגְּבָהִים
שֶׁהַלַּיְלָה, כְּמוֹ עִנְבֵי תָּמָר בֵּירוּתִי
מִתְפּוֹצֵץ מֵאֶשְׁכּוֹלוֹת גַּעֲגוּעִים.

וְשֶׁשּׁוּם קוֹסְמוֹפּוֹלִיטִיּוּת מַמְזֶרֶת
לֹא תַפְרִיךְ אֶת שֶׁזּוֹכֵר כָּל לֵב פּוֹעֵם:
כָּל שִׁירַת-אֱמֶת אוֹתֶנְטִית יֵשׁ לָהּ אֶרֶץ
כְּמוֹ שֶׁכָּל נִבְרָא בְּצֶלֶם יֵשׁ לוֹ אֵם.

וְהָאֵם הַזֹּאת שֶׁכָּל שִׁירַי הָגוּהָ
כְּמוֹ בַּקְבּוּק נוֹשֵׂא מִכְתָּב בַּיָּם, הַרְחֵק
הִיא הַגֶּנוֹם, הִיא תַמְצִית הַגַּעֲגוּעַ
שֶׁכָּל שִׁיר בּוֹ הוּא תָמִיד כְּמִיהָה אֶל חֵיק.

כִּי תַמּוּז, אוֹתוֹ אֱלִיל בַּבְלִי-שׁוּמֶרִי,
שָׁב כָּל פַּעַם לִתְחִיָּה כְּעוֹף הַחוֹל
בְּדָמֵנוּ הַיֵּינִי שֶׁכֻּלּוֹ מֶרִי
מוּל הַסְּתָו וּמוּל הָעֶצֶב וְהַשְּׁכוֹל.

וְשִׁצְפָּם שֶׁל הַחַיִּים רוֹתְחֵי הַיֵּצֶר
הוּא בִּכְיָם הַמַּר שֶׁלֹּא לְהִסָּפוֹת
וְאֶת זֶה, יָפָה שֶׁלִּי, אֶת זֶה בְּעֶצֶם
צוֹעֲקוֹת לִי תְּשׁוּקוֹתַיִךְ הַטּוֹרְפוֹת.

אֶצְבְּעוֹת אִוְשַׁת הַמֶּשִׁי שֶׁל הָרוּחַ
בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים
עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ
מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי.
צִרְצָרִים סְמוּמִים שָׁרִים לָךְ סֶרֶנָדוֹת
שֶׁל מַרְוָה, שֶל זַעְתָּר, טַיּוּן וּפְטָל.
אַתְּ תִּרְאִי אֵיךְ כָּל בְּשָׂרֵךְ אֶצְלִי יִרְעַד עוֹד
מִנִּצְנוּץ דִּמְעוֹת הָאֹשֶׁר שֶל הַטַּל.

שש סונטות / ויליאם שייקספיר

הסונטות של שייקספיר תורגמו לעברית במלואן לפחות חמש פעמים.
פרופ' יוסי גמזו עובד כעת על תרגום חדש: שש סונטות מתוכו מתפרסמות כאן לראשונה.
פרט ליופי השירי, הסונטות של שייקספיר צופנות גם חידות, שכל ניסיון לפתור אותן דומה לסיפור מתח של ממש. אחד מ"סיפורי מתח" אלה מופיע בגיליון זה בדמות מאמרו של גמזו "הגבר הנאהב והגברת השחורה: תעלומת נמעני הסונטות של שייקספיר".

סונטה ב

בְּצוּר עַל מִצְחֲךְ מֵ"ם חֳרָפִים
וּבִכְרוֹתָם שׁוּחוֹת בִּשְׂדֵה נוֹיְךָ,
גְּאוֹן-סוּת-עֲלוּמֶיךָ – בּוֹ צוֹפִים
בְּלִי גְבוּל עַתָּה – יְהִי בְּלוֹי-אֶבְלְךָ.

אִם תִּשָּׁאֵל: "אֵי יָפְיְךָ וְאָן
חָמְקוּ אוֹצְרוֹת-עֵת-תְּשׁוּקַתְךָ חָמֹק?"
חֶרְפָּה וּתְהִלַּת-שָׁוְא הֵן אִם תִּטְעַן
כִּי בְּ עֵ י נֶ י ךָ הַשְּׁקוּעוֹת עָמֹק.

עַד מַה נַּהֲלָלָה הָיְתָה יוֹתֵר
תַּכְלִית נוֹיְךָ לוּא סַחְתָּ: "בְּ נִ י, נָאוֶה,
אֶת חֶשְׁבּוֹנִי יַשְׁלִים, אַף יְכַפֵּר" –
בְּהַרְאוֹתְךָ, כִּי בּ וֹ נוֹיְךָ יִנְוֶה.

כָּךְ, בְּעֶדְנָה, בְּלוֹתְךָ עוֹד תְּנֻחַם
וּכְפוֹר-דַּמְךָ יֵרָא לְךָ כְּחַם.

II

When forty winters shall besiege thy brow,
And dig deep trenches in thy beauty's field,
Thy youth's proud livery so gazed on now,
Will be a totter'd weed of small worth held:

Then being asked, where all thy beauty lies,
Where all the treasure of thy lusty days;
To say, within thine own deep sunken eyes,
Were an all-eating shame, and thriftless praise.

How much more praise deserv'd thy beauty's use,
If thou couldst answer 'This fair child of mine
Shall sum my count, and make my old excuse,'
Proving his beauty by succession thine!

This were to be new made when thou art old,
And see thy blood warm when thou feel'st it cold.

סונטה נ"ז

כְּעַבְדְּךָ – מָה אֶעֱשֶׂה, זוּלַת
מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ בְּעִתָּן?
לֹא זְמַן יָקָר לִי, לֹא שֵׁרוּת יוּשַׁת
עָלַי, עַד אִם תִּרְצֶה בּוֹ וְיֻתַּן.

אַף לֹא אָעֵז לִגְעֹר בִּשְׁעַת-אֵין-קֵץ
עֵת בַּשָּׁעוֹן אֶצְפֶּה בְּלֵב קַנָּא
לְךָ, מוֹשְׁלִי, אַף לֹא, בְּהִתְחַמֵּץ
לִבִּי אָעֵז לִתְהוֹת לְאָן פָּנָה

כְּבוֹדוֹ בְּהֵעָדְרוֹ וּמָה טִיבָם
שֶׁל מַעֲשָׂיו, כִּי אִם בְּתוּגָתוֹ
שֶׁל עֶבֶד אֶהֱגֶה מָה רָב טוּבָם
שֶׁל אֵלֶּה הַשְּׁרוּיִים בִּמְחִצָּתוֹ.

כֹּה נִבְעָרָה הָאַהֲבָה, שֶׁגַּם
אִם בָּהּ תִפְגַּע – לֹא תְדוּנְךָ לִפְגָם.

LVII

Being your slave what should I do but tend
Upon the hours, and times of your desire?
I have no precious time at all to spend;
Nor services to do, till you require.

Nor dare I chide the world without end hour,
Whilst I, my sovereign, watch the clock for you,
Nor think the bitterness of absence sour,
When you have bid your servant once adieu;

Nor dare I question with my jealous thought
Where you may be, or your affairs suppose,
But, like a sad slave, stay and think of nought
Save, where you are, how happy you make those.

So true a fool is love, that in your will,
Though you do anything, he thinks no ill.

סונטה ע"ג

עוֹנַת-שָׁנָה זוֹ – בִּ י תוּכַל לִסְקֹר:
עֵת עֲלֵי צְהוֹב, אוֹ כְּלָל לֹא, אוֹ סְפוּרִים,
תְּלוּיִּים עַל עֳפָאִים נוֹקְשִׁים מוּל קֹר,
בָּם רָנוּ הַמְּתֻקּוֹת בַּצִּפֳּרִים

שֶׁמַּקְהַלְתָּן חָרְבָה. בִּי – יוֹם קָמֵל
בְּדִמְדוּמֵי-שְׁקִיעָה תִרְאֶה, בִּפְאַת-
הַמַּעֲרָב, עֵת יַדִּיחוֹ שְׁחוֹר-לֵיל:
כְּפִיל-מָוֶת, הַחוֹתֵם הַכֹּל בִּשְׁנָת.

תִּרְאֶה בִּי לַהַב שֶׁנִּדּוֹן לִכְרֹעַ
בְּאֵפֶר-עֲלוּמָיו אֲשֶׁר נִמְשַׁל
לְעֶרֶשֹ-מָוֶת בּוֹ יִתַּם לִגְווֹעַ
עִם זֶה, אֲשֶׁר הָיָה לוֹ מַאֲכָל.

זֹאת בַּנְתָּ – וַתֹאהַב בְּיֶתֶר שְׂאֵת
אֶת שֶׁלִּנְטֹש אֻלַּצְתָּ טֶרֶם עֵת.

LXXIII

That time of year thou mayst in me behold
When yellow leaves, or none, or few, do hang
Upon those boughs which shake against the cold,
Bare ruined choirs, where late the sweet birds sang.

In me thou see'st the twilight of such day
As after sunset fadeth in the west;
Which by and by black night doth take away,
Death's second self, that seals up all in rest.

In me thou see'st the glowing of such fire,
That on the ashes of his youth doth lie,
As the death-bed, whereon it must expire,
Consumed with that which it was nourish'd by.

This thou perceiv'st, which makes thy love more strong,
To love that well, which thou must leave ere long.

סונטה קמ"ט

כְּלוּם לְכַחֵשׁ תּוּכְלִי, הָאַכְזָרִית,
כִּי אֹהֲבֵךְ, עֵת בִּי, עִמָּךְ, אֶפְגֹּל?
כְּלוּם לֹא אוֹתִי מִזִּכְרוֹנִי זָרִית
בַּהֲגוֹתִי רַק בָּךְ, רוֹדֶנֶת-כֹּל?

מִי לָךְ שׂוֹנֵא שֶׁאֶקְרָאוֹ "רֵעִי"?
לְמִי הֶחְנַפְתִּי אִם עוֹרֵר קִצְפֵּךְ?
לֹא, בִּי-עַצְמִי, בַּאֲנָחָה וָהִי
כְּלוּם לֹא אֶנְקֹם אִם בִּי יִחַר אַפֵּךְ?

מָה מַעֲלָה בִּי שֶׁאָחוּשׁ רִמּוּם בָּהּ
וְכֹה גֵאָה הִיא שֵׁרוּתֵךְ לִבְזוֹת
בִּסְגֹד כָּל סְגוּלוֹתַי לִפְגָם וָמוּם בָּךְ,
כְּנוּעוֹת לְנִיד עֵינַיִךְ הַחוֹזוֹת?

אַךְ, אֲהוּבָה, שִׂטְמִינִי מַשְׁטֵמָה:
פִּקְּחִים, אָבִין, אָהַבְתְּ. אֲנִי – סוּמָא.

CXLIX

Canst thou, O cruel! say I love thee not,
When I against myself with thee partake?
Do I not think on thee, when I forgot
Am of my self, all tyrant, for thy sake?

Who hateth thee that I do call my friend,
On whom frown'st thou that I do fawn upon,
Nay, if thou lour'st on me, do I not spend
Revenge upon myself with present moan?

What merit do I in my self respect,
That is so proud thy service to despise,
When all my best doth worship thy defect,
Commanded by the motion of thine eyes?

But, love, hate on, for now I know thy mind,
Those that can see thou lov'st, and I am blind.

סונטה קנ"ב

עֵת אֲהַבְתִּיךְ – נִשְׁבַּעְתִּי שָׁוְא, יָדַעַתְּ,
אַךְ אַתְּ כִּפְלַיִם שְׁבוּעוֹת-לֵב הֵפַרְתְּ:
לְעֶרֶשׂ-בַּעֲלֵךְ וְלִי, עֵת אַהַב
טָרִי בִּשְׁבוּעַת-שְׂנֹא טְרִיָּה הֵמַרְתְּ.

אַךְ מָה אַלִּין עַל כֵּפֶל בְּגִידוֹתַיִךְ
אִם פִּי עֶשְׂרִים כִּזַּבְתִּי לָךְ אֲנִי?
כִּי שְׁבוּעוֹתַי כֻּלָּן רַק בְּעוֹכְרַיִךְ
וּבָךְ אָבַד כָּל יֹשֶׁר-אֱמוּנִי.

כִּי נִדְרֵי-תֹּם עַל תֹּם-חַסְדֵּךְ נָדַרְתִּי:
אֱמֶת, אֵמוּן וְאַהַב מָה נָאוּ
וּכְדֵי הָאֵר אוֹתָךְ עֵינַי עִוַּרְתִּי
אוֹ הִשְׁבַּעְתִּין לִכְפֹּר בְּשֶׁרָאוּ.

כִּי אַתְּ יָפָה – שָׁוְא, שָׁוְא נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ,
שְׁבוּעָה שְׁווּאָה הִיא שֶׁקֶר נֶאֱלָח!

CLII

In loving thee thou know'st I am forsworn,
But thou art twice forsworn, to me love swearing;
In act thy bed-vow broke, and new faith torn,
In vowing new hate after new love bearing:

But why of two oaths' breach do I accuse thee,
When I break twenty? I am perjured most;
For all my vows are oaths but to misuse thee,
And all my honest faith in thee is lost:

For I have sworn deep oaths of thy deep kindness,
Oaths of thy love, thy truth, thy constancy;
And, to enlighten thee, gave eyes to blindness,
Or made them swear against the thing they see;

For I have sworn thee fair; more perjured eye,
To swear against the truth so foul a lie!

סונטה קנ"ד

נִרְדַּם לוֹ אֵל-הָאַהֲבָה הַקָּט
וּלְצִדּוֹ אוּדוֹ מַצִּית-הַלֵּב,
בְּעוֹד רֹב נִימְפוֹת שֶׁנָּדְרוּ צִנְעַת-
פְּרִישׁוּת קָרְבוּ, טָפֹף וְהִתְקָרֵב;

אַךְ הַיָּפָה בַּחֲסוּדוֹת שֶבָּן
בְּיַד-עַלְמָה אֶת זוֹ הָאֵש הֵרִימָה,
אֵש בָּהּ בִּשְלַל לִבּוֹת-אֱמֶת לֻבַּן
חֻמָּם וְיִחוּמָם; וְכָךְ הִרְדִּימָה

בְּיַד-בְּתוּלָה שַׂר-חֵשֶׁק פְּרוּק-הַנֶּשֶׁק,
בִּבְאֵר קְרִירָה כִּבְּתָה הִיא אֶת הָאוּד
שֶחֹם נִצְחִי הִלְהִיט בָּהּ מֵאֵש-חֵשֶׁק
וַהֲפָכָהּ מֶרְחַץ-חַמֵּי-רִפְאוּת.

אַךְ לִי, גְבִרְתִּי, רִפְאוּת אֵין: מֵי מַבּוּעַ
אֵש-אַהַב בָּם, אַךְ הֵם – לֹא יְכַבּוּהָ.

CLIV

The little Love-god lying once asleep,
Laid by his side his heart-inflaming brand,
Whilst many nymphs that vowed chaste life to keep
Came tripping by; but in her maiden hand

The fairest votary took up that fire
Which many legions of true hearts had warmed;
And so the General of hot desire
Was, sleeping, by a virgin hand disarmed.

This brand she quenched in a cool well by,
Which from Love's fire took heat perpetual,
Growing a bath and healthful remedy,
For men diseased; but I, my mistress' thrall,

Came there for cure and this by that I prove,
Love's fire heats water, water cools not love.

רַק הָאוֹתֶנְטִי

רַק הָאוֹתֶנְטִי, רַק הַצָּמוּד
כְּמוֹ הָעוֹר לַבָּשָׂר אֶל שָׁרְשֵׁי הַכְּאֵב,
רַק הַיּוֹנֵק עַד הֵאָנֵק כְּמוֹ אֵיזֶה אֵב בֵּין אִבֵּי נַחַל
אֶת כָּל הַמַּר אֲבָל אַף פַּעַם לֹא מוּמָר בְּתַחְלִיפִים
שֶׁל מֵי הַטִּין שֶל הָעֱנוּת הָאֲמִתִּית, הַלֹּא מֻמְתֶּקֶת,
הוּא הַמֵּרִיץ בְּלַבִּירִינְתּ מַחְזוֹר דָּמָן שֶל הַשּׁוּרוֹת
הַחֲשׂוּפוֹת וְהַפְּגִיעוֹת הָאֵלֶּה אֶת רְעַב דָּכְיָן.

כְּמוֹ פִּיו שֶל הַהוֹמְלֶס הַהוּא הַנּוֹבֵר
בִּמְכוּלוֹת הָאַשְׁפָּה וּלְפֶתַע
מוּל אֹטֶם שְׁרִיר הַלֵּב שֶל פַּיְטָנֵי הַלֹּא-אִכְפָּת
בְּכָל בָּתֵּי-הַשִּׁיר מְחֻמְמֵי-הַפַאיֶרְסַיְדִּים
נִלְפָּת אֶל בְּדַל הַלֶּחֶם הֶעָבֵשׁ שֶׁנֶעֱלַם
מֵרִחְרוּחָם שֶל חֲתוּלֵי הָעִיר בְּלֵיל דֶּצֶמְבֶּר
בְּעֶשֶׂר מַעֲלוֹת מֵעַל לָאֶפֶס הַמַּקְפִּיא.

כְּמוֹ פֶּה נִלְפָּת לַפַּת וּכְמוֹ הַיֶּלֶד שֶׁאֵינֶנּוּ
מִזְּמַן כְּבָר יֶלֶד אַךְ עֲדַיִן מִתְרַפֵּק עַל חֵיק
אֵם שֶׁאֵינָהּ אַךְ מְגוֹנֶנֶת עַל חַיָּיו כְּרַדְיוּם
שֶׁמְּרַפְּאִים בּוֹ גִדּוּלֵי סַרְטָן, שֶׁהַחֲסָךְ
הוּא רַק אֶחָד מֵהֶם, רַק זֶה, הַחַי, הַלֹּא גוֹוֵעַ
שֶׁבּוֹ אַלְכִּימְיַת סוֹד הוֹפֶכֶת פֶּצַע לְשִׁירָה
וּבוֹ כְּנָפָיו שֶל אִיקָרוּס אֵינָן זְקוּקוֹת לְדֹנַג
בִּכְדֵי לִנְסֹק וּלְהַמְרִיא אֶל שֶׁמֶשׁ לֹא כּוֹוָה.

רַק הַבּוֹדֵד, הָאַאוּטְסַיְדֶּר, הַצּוֹעֵק מִן הַבִּפְנוֹכוֹ
אֶת אֶלְמָן מַחְרִישׁ-הָאֹזֶן שֶׁל שְׁתִיקוֹת הַלֹּא אָמוּר,
רַק צְמֵא חֻמָּם הַמְּסֻמָּם שֶׁל כָּל חוֹפֵי הַגַּעֲגוּעַ
שֶׁהַחוֹצֶה אֶת יַם הַצַּעַר שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵיהֶם
אוּלַי אַף פַּעַם לֹא יִזְכֶּה, אוּלַי אַף פַּעַם לֹא יַגִּיעַ
בֵּין מַלְתְּעוֹת כְּרִישֵׁי הַבּוּז וּבָּרָקוּדוֹת הַיֵּאוּשׁ
אֲחוּז צְמַרְמֹרֶת וּמוּתַשׁ שְׂחִיַּת הַדַּוְקָא קְשֵׁה-הָעֹרֶף
אֶל קִצּוֹ שֶל לֵיל הַחֹשֶׁךְ שְׁתוּם פָּנַס הַמִּגְדַלּוֹר.

רַק הָעַקְשָׁן הַזֶּה, הַפֶּתִי מַאֲמִין לְמַדּוּחֶיהָ
שֶׁל הַתִּקְוָה הַמְּפִיחָה בְּמִפְרְשֵׂי אַשְׁלָיוֹתָיו
אֵיזֶה אוּלַי אַףעַלפִּיכֵנִי, אֵיזֶה אִלּוּ בְּדוּי תּוֹחֶלֶת
בּוֹ יִמְשֶׁה עַצְמוֹ מִשְּׁבִי לְפִיתָתָם שֶל מִשְׁבָּרִים
הַזּוֹמְמִים לְהַטִּילוֹ תַחְתָּם כְּמִתְאַבְּקֵי הַסּוּמוֹ
לִתְהוֹמָם בְּעוֹד שְׁבִיבֵי פְּלֵטַת אוֹנָיו הַמִּתְכַּלִּים
יוֹרִים וּמַנְחִיתִים אוֹתוֹ כְּמִין מֵטֵאוֹרִיט שֶל חֶסֶד
עַל הָאִי הַמַּצִּילוֹ מִפַּלָּצוּת לֹעוֹת הַיָּם.

וְלֹא הַסַּךְ הַכֹּל, לֹא גוּף רִאשׁוֹן רַבִּים, לֹא כוֹרוּס,
לֹא הָרֵיטִינְג הָעֶדְרִי שֶל קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי –
רַק קוֹלוֹ שֶׁל הַיָּחִיד, לֹא הָאָחִיד, אֲפִלּוּ לַחַשׁ
שֶׁתָּמִיד הוּא שַׁגְרִירוֹ שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ וְרַק בְּכָךְ
הוּא פִּתְאֹם, בִּזְכוּת קִסְמוֹ שֶל אֵיזֶה נֵס פָּרָדוֹכְּסָלִי
פַּס קוֹלוֹ שֶל אֵיזֶה כְּלָל קָלוּעַ
מִיחִידִים אֵין סְפוֹר.

למה לעזאזל אני כותב?

לומר את זה דוּגרי: לכתוב, בשבילי, זה לבכות כמו ילד. "ואם תִבכֶּה, יועיל לךָ?" – שואלים הגדולים את הילד (מבלי לתפּושׂ כי עצם מוּפרכוּת-השאלה מַתְנֶה – כמו טיב הקול את טיב ההֵד המוּחזר ממנו – את כל מוּפרכוּתה הצפויה-מראש של התשובה). הילד איננו בוכה על מנת שֶ, הוא בוכה מִפּנֵי שֶ. השְּׂרָף מוּקָז מקליפת-העץ כי העץ נחתך. הדם שותת מן הגוף החי כי הגוף נדקר. כתיבה, גם אם היא אקְציה, היא בה-בשעה ריאקציה. אצלי, לרוב, על סֵבֶל. שירים הם תחבּושת אישית.

ושירה, כל חיַי, בשבילי, היא שריקה בחושך. זה אינו מבטל את החושך, אך מפחית, כמין סם משַכֵּך, את הכְּאֵב. היא, שמשתמשת בין השאר באוקסימורונים, מוּשתתת כמו ההֵד עצמו על אוקסימורון בסיסי. מה שקורה בין הקול וההד היא שְנִיוּת יחידאית בה צליל אחד נשמע כִּשניים. מה שקורה בין העט לַנייר הוא תמיד מונולוג דיאלוגי כְּפוּל-פָּנים: אתה הוא הכומר המוודה ואתה הוא המִתוודה. רק מחיצת-העץ של תא-הווידוי, בַּמסורת הקתולית, אינה אפשרית כאן, כמו שום מחיצה. כי שניכם (שאתם אחד) רואים זה את זה באותו ראי.

האִם שני שותפים לְווידוי, שהם אחד, מקילים את ה"דוּגרי"? האִם מי ששורק מאֵימַת החושך עוזר לעצמו באמת? אינני יודע תשובה אמיתית חוץ מזאת שאינני יודע. אך עובדה: אני ממשיך לַחְבֹּט נואשות בגלי המים, וזה אולי מה שמונע לטבוע, וּמָה שקוראים לו שְׂחִיָּה.

שירה היא ריפוי קבוצתי

שִׁירָה הִיא רִפּוּי קְבוּצָתִי שֶל אֵלֶּה
שֶׁאֵין לָהֶם בְּעֶצֶם לֹא רִפּוּי וְלֹא קְבוּצָה.
זֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר לְאִישׁ חִלּוֹנִי מִן הַתְּפִלָּה
כְּשֶׁלָּחַץ אֱלֹהִים עַל הַגַּז וְהוֹדִיעַ:
"לֹא לַעֲלוֹת יוֹתֵר!"

הֵם מְרִיחִים זֶה אֶת זֶה כִּכְלָבִים,
כְּמוֹ הַהוֹמְלֶסִים בְּגַן-הָעַצְמָאוּת, כְּמוֹ נַרְקוֹמָנִים,
בְּלִי שׁוּם "עֲצוֹר, סִיסְמָה", כְּמוֹ רֵאוּמָטִיזְם אֶת בּוֹא הַגֶּשֶׁם,
כְּמוֹ הַפּוֹרֵץ אֶת הַכַּסֶּפֶת
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹ אֵין כִּסּוּי.

הֵם יוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ קֶשֶׁר רוֹפֵף, אִם בִּכְלָל,
בֵּין הַבְּרַנְז'וֹת וְהַקְּלִיקוֹת הַקְּרוּיוֹת יַעֲנִי "קִרְיַת סֵפֶר"
וּבֵין הָרְגָעִים הַנְּדִירִים שֶבָּהֶם
מְדַבֵּר אֱלֹהִים מִן הַסְּנֶה.

הִיא עוֹבֶרֶת דִּירוֹת כְּמוֹ אָסִיר בִּטְחוֹנִי נִמְלָט,
לִפְעָמִים הִיא גָרָה
בַּמְּקוֹמוֹת הַפָּחוֹת מִתְקַבְּלִים עַל הַדַּעַת אַךְ לֹא עַל הַלֵּב
(הֲלֹא פְרַנְק,
הַבּוֹדְלֶר הַיְּהוּדִי הַמֻּפְלָא כְּבָר נִבָּא שֶׁהָעִיר תִּכָּבֵשׁ מִן הַגּ'וֹרָה),
עִם הַשְּׁלֶעפֶּערְס בַּשֶּׁלֶג בַּפַּרְק, עִם הַהֵם
הַנּוֹשְׁכִים אֶת לֵילָם מִבְּדִידוּת.

וַאֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁהֵם יוֹדְעִים
לְפִי פְּעִימַת הַכְּאֵב בַּקִּישְׁקֶעס,
לְפִי סֻלַּם-רִיכְטֶר-הַלֵּב שֶׁאַף פַּעַם אֵינוֹ מְשַׁקֵּר, מָתַי
הִיא אִתָּם, הִיא אִתָּם בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁאִמָּא יֶשְׁנָהּ
אִם אֲפִלּוּ אֵינֶנָּה,
בַּסִּינְקוֹפָּה שֶׁבָּהּ מְקַרְקֵף הַבָּרָק
אֶת עוֹרוֹ שֶׁל הַחֹשֶׁךְ
לְאוֹר.

הגבר הנאהב והגברת השחורה (תעלומת נמעני הסונטות של שייקספיר)

גדול המחזאים ואחד מגדולי המשוררים בספרות-העולם, ויליאם שייקספיר, נולד בעיר האנגלית סטראטפורד, שעל גדות הנהר אֵבוֹן, ב-1564. את הביטוי ההולם ביותר למיעוּט ידיעותינו, עד עצם היום הזה, בִּדבר זהותו האמיתית ותולדות חייו של גאון ספרותי ותיאטרוני זה (אשר הִספּיק ב-52 שנותיו עלי אדמות מה שלא הספיק שום יוצר אחר בכמות ובאיכות גם יחד) נתן מי שכתב עליו לפני כמעט 150 שנה: "כל מה שידוּע לנו בּוודאוּת אודות בּן-אנוש גאוני זה, הוא שנולד בסטראטפורד, נשׂא שם אשה, הוליד צאצאים, עבר ללונדון כשׂחקן בתיאטרון, כתב שירים ומחזות, שב לעירו, כתב את צוואתו ומת ונקבר בעיר הוּלדתו".

עד היום ניצב בסטראטפורד אותו בית, שלפי הסברה הפּופּוּלארית נולד בו שייקספיר, והוא מושך אליו המוני מבקרים ותיירים. אך בין חוקרי יצירתו של גאון זה – המכוּנים שייקספּירולוגים – עדיין נטוּשה מחלוקת חריפה בדבר זהוּתו האמיתית, הן לגבי מחזותיו והן לגבי הסונֶטות המפורסמות שלו.

יש הטוענים כי שייקספיר היה בנו של סורק-צמר ויש הגורסים כי אביו היה עושׂה-כּסיוֹת, ולפי אסכּולה נוספת – קַצָּב. ידוע כי שמה של אמו היה מֶרִי אַרדֶן וכי היא נִמנתה עִם משפּחה מיוּחסת מזו של בעלה. ויליאם הבן למד בבית-ספר תיכון בעירו, בו רכש את מעט הלטינית ועוד פחות מזה את מעט היוונית שידע, נשֹא לאשה את אָן האת'אוויי הקשישה ממנו ב-8 שנים, זכה בהצלחה מרוּבּה כשׂחקן-תיאטרון בלונדון והיה מחזאי (37 מחזות) ושותף עִסקי בשני תיאטראות. ב-1612, בהיותו בן 48, חזר שייקספיר לסטראטפורד, קנה לעצמו בית וישב בו עד יומו האחרון.

אשר לסונֶטות השייקספיריות המפורסמות – מן הראוי להימנע מִטעוּת נפוצה, הרוֹוחת אף בין שוחרי שירה ישׂראליים לא מעטים: אי-ההבחנה בין המילה "סוֹנֶטָה" והמילה "סוֹנָטָה" [1]. סוֹנָטָה היא יצירה מוסיקאלית המבוּצעת ביצוע אינסטרוּמנטאלי (כֵּלִי), להבדיל מִקַנְטָטָה, שהיא יצירה מוסיקאלית המבוּצעת ביצוּע ווֹקאלי (זִמרתי-קולי). היא מונה לרוב 3 או 4 פרקים, המיוּעדים רק לכלִי-נגינה אחד (פּסנתר, כינור וכד'). הסוֹנֶטָה, לעומתה, היא סוּגָה (ז'אנר) ספרותית-שירית, שיש בה 14 שורות (בגימטריה עברית: 14 = זה"ב, וּמִטעם זה כּוּנתה בפי ראשוני המשוררים העבריים שהִתמודדו עם סוּגָה מחמירה ותובענית זו בשם "שיר זה"ב". הבּולטים בין מחבּרי הסונֶטות הקלאסיות היו דַאנטֶה אָלִיגְיֶרִי ופְרַנצֶ'סְקוֹ פֶּטְרַארְקָה באיטליה, ויליאם שייקספיר באנגליה, שַארְל בּוֹדְלֶר בצרפת ועוד [2]. בשירה העברית החדשה נִדרשוּ לסוּגה פּיוּטית זו שאול טשרניחובסקי, ש. שלום, שמשון מלצר ולאה גולדברג [3] (ש. שלום היה אף מתרגמן העברי הראשון של כל 154 הסונטות השייקספיריות ואחריו חזרו ועשׂו זאת, איש-איש בזמנו ובסגנונו, אפרים בּרוידא, אריה סתיו ופרופ' שמעון זנדבּנק [4]).

חֶלקן של סונטות שייקספיר מְמֹעָן, כידוע, אל דמות גבר אהוב (בין אם מתוך ידידוּת אפּלטונית ובין אם, כדעת כּמה פרשנים, מתוך אהבה הומוסקסוּאלית), ואילו חלקן האחר – אל "הגברת השחורה (והמִסתורית) מן הסונטות" (שגם על זהוּתה, כמו על זהוּתו של הגבר-הנאהב, נטושה מחלוקת חריפה ורבת-שנים בין השייקספּירולוגים) [5].

על זהוּתו של מוּשׂא-האהבה הגברי בַּסונטות של שייקספּיר מִתנצחות זה שנים רבות דעותיהן של שתי אסכּולות מנוּגדות זו לזו קוטבית. 154 סונטות האהבה נחלקות, כּידוּע, לשתי חטיבות בלתי שוות בּאורכּן, אשר הראשונה בּיניהן מכילה 126 שירים הממוענים לגבר הנאהב. מאחר שבּשער מהדוּרתן המוּדפּסת הראשונה של הסונטות השייקספּיריות (בהוצאת המו"ל תומאס תוֹרְפּ, 1609) מוקדש הקובץ כולו לאלמוני, ששמו נרמז רק בראשי-התיבות W.H., נתגבּשוּ במרוצת הדורות שני מחנות-חוקרים יריבים, המייחסים את ראשי-התיבות המִסתוריים, אלה – לוויליאם הרבּרט (William Herbert), רוזן פמבּרוק, ואלה – להנרי רית'זלי, רוזן סאוּת'אֶמפּטון [6] (Henry Wriothesley).

אם כך ואם כך, היות שמילת-הגוף האנגלית You (כמו גם מקבּילותיה הקדמאיות Thou ו- Thee) ממוענת לזכר ולנקבה כאחד, רשאי הקורא המוּסרני-שמרן לייחס אף את הסונטות שמִמִספּר 1 עד 126 לנִמענת ממין נקבה (כפי שכתב כבר בשעתו פרופ' שמעון הלקין [7]: "בין שהאהבה היא הומוסקסוּאלית ובין שהיא הטרוסקסואלית, תכוּנותיה בּיסודן לעולם אותם לבטים מיוּסרים הם: חסד ותפארת שבּגעגוּעים מִזה, ורעב וצימאון שבּתאווה מִזה". ואילו החטיבה השניה בקובץ הסונטות השייקספיריות, זו שמִסונטה מס' 127 ועד הסונטה האחרונה, שמספּרהּ הוא 154, מוקדשת לדמות נשית המכוּנה בחקר שייקספיר "הגברת השחורה מן הסונטות" ואשר עד היום לא נמצא פתרון מוּסכּם ואחיד לתעלומת זהוּתה ומקומה בחייו של שייקספּיר [8]. מה שברור מעל לכל ספק הוא, שבניגוד לתיאורים השמיימיים בהם מתאר דַאנְטֶה ב"קומדיה האלוהית" שלו את אהובתו, בֵּיאַטְרִיצֶ'ה, או אלה בהם מפארות הסונטות של פּטרארקה את אהובת מחבּרן, לָאוּרָה – מתאר שייקספיר את הגברת השחורה שלו כאשה מכוערת, נימפומאנית ובוגדנית, המשפּילה אותו בלי הרף (תופעה מאזוכיסטית החוזרת גם בתיאורי מוּשׂא משיכתו האֶרוטית של שארל בודלר בספר הסונטות שלו, "פרחי הרע").

[1] שתי מילים אלה, אף כי הן שונות לחלוטין במשמעותן ובגלגולן, הן בסופו של דבר בעלות מקור משותף – מהמילה הלטינית sonus שפירושה "צליל" [הערת המערכת].

[2] למעשה, השפה השנייה (אחרי האיטלקית) שבה נכתבו אי-פעם סונטות עלי אדמות היתה דווקא העברית, בה כתב עמנואל הרומי, בן-דורו (וייתכן שגם מכָּרו) של דאנטה, שהקדים את שאר כותבי הסונטות הנזכרים, לרבות פטררקה. הסונטות של עמנואל הרומי כתובות בעברית ברורה וקולחת שמובנת גם לקורא בן-זמננו, ועוסקות במגוון עצום של נושאים תוך שילוב חוש-ההומור המיוחד המאפיין את מחברן [הערת המערכת].

[3] מסורת זו נמשכת אף בדור החדש בקרב משוררים שלא זנחו את אמנות הצורה בשירה; בין השאר, דורי מנור ידוע בחיבתו לסוגה זו. גם בגיליון זה של "בגלל" מתפרסמות שתי סונטות – "ספירת העומר" מאת חוה-ברכה קורזקובה ו"אתיופי" מאת אלי בר-יהלום [הערת המערכת].

[4] בימינו ממש נוספה לרשימה זו פרופ' זיוה שמיר, שבשנת 2010 הוציאה לאור מהדורה מתורגמת היטב של כל הסונטות השייקספיריות, והגדילה לעשות כאשר הפכה מהדורה זו לזמינה לציבור בחינם – היא מפורסמת באתר האינטרנט שלה. פרט למתרגמים אלה (ולפרופ' יוסי גמזו, מחבר המאמר, המכין כעת את תרגומו המלא שחלק ממנו מתפרסם בגיליון זה), היו משוררים שתרגמו לעברית סונטות אחדות של שייקספיר, אך לא את כולן: למשל, מאיר ויזלטיר או (בעת האחרונה) אנה הרמן [הערת המערכת].

[5] בין שש הסונטות המתפרסמות בגיליון זה שלוש מוקדשות לגבר ושלוש – לאשה.

[6] חשוב להוסיף שבתחתית ההקדשה המדוברת במהדורה הראשונה מתנוססת חתימה, אבל היא אינה של שייקספיר: אלה האותיות T.T., המצביעות על המו"ל, תומס תורפ, ולא על המשורר, כעל כותב ההקדשה; עובדה זו הולידה אשכול-אסכולות שלם המפרש את "W.H." באופן שונה לגמרי משתי האסכולות המוזכרות במאמר זה – החל ברעיון שמדובר בטעות דפוס ויש לקרוא "W.S.": המו"ל פשוט מקדיש את הספר לאיש שיצר את השירים המודפסים בו, ויליאם שייקספיר [הערת המערכת].

[7] מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות", 12.8.77.

[8] כל חיפוש באינטרנט יניב, מן הסתם, שפע של תיאוריות על זהותה של גברת נעלמה זו (כולל תיאוריה אקזוטית האומרת שהגברת הייתה שחורה במלוא מובן המילה – יצאנית אפריקאית בשם לוסי שהתגוררה באנגליה באותם ימים). ראוי לציין שאחת מהסונטות (קמ"ה) מכילה אזכור פונטי לשם נעוריה של גב' שייקספיר בכבודה ובעצמה: "hate away" – האת'אוויי, ולכן, כנראה, לפחות סונטה זו מוקדשת לה [הערת המערכת].