שיר על הזמן החדש / ולדימיר ויסוצקי

Песня о новом времени / Владимир Высоцкий

כִּקְרִיאַת פַּעֲמוֹן, הִדְהֲדוּ בִּכְבֵדוּת צְעָדִים גַּסִּים, –
גַּם עָלֵינוּ לָלֶכֶת נִגְזַר, בְּלִי מִלָּה שֶׁל פְּרֵדָה.
בִּדְרָכִים נִדָּחוֹת שָׁעֲטוּ בַּחֲצוֹת הַסּוּסִים, סוּסִים,
בְּנוֹשְׂאָם הָרוֹכְבִים עַל גַּבָּם אֶל גּוֹרָל לֹא נוֹדַע.

Как призывный набат, прозвучали в ночи тяжело шаги —
Значит скоро и нам уходить и прощаться без слов.
По нехоженым тропам протопали лошади, лошади,
Неизвестно к какому концу унося седоков.

הֵן זְמַנֵּנוּ – נִפְלֶה וְחָפוּז, וְהָאֹשֶׁר – חַפְּשׂוֹ כְּאָז!
וְדוֹלְקִים אָנוּ בְּעִקְבוֹתָיו, בִּמְעוֹפוֹ הַסוֹעֵר.
אֶלָּא שֶׁבִּדְהָרָה זוֹ יֹאבְדוּ חֲבֵרִים יְקָרִים מִפָּז,
עֵת נִדְהַר, בְּלִי מֵשִׂים כִּי אֵינָם לְצִדֵּנוּ יוֹתֵר.

Наше время иное, лихое, но счастье, как встарь, ищи!
И в погоню летим мы за ним, убегающим, вслед.
Только вот в этой скачке теряем мы лучших товарищей,
На скаку не заметив, что рядом товарищей нет.

וְשָׁנִים נְדַמֶּה עוֹד אוֹרוֹת מְרַצְּדִים לִשְׂרֵפוֹת מַמָּשׁ,
עוֹד זְדוֹנִית תִּשָּׁמַע חֲרִיקַת מַגָּפַיִם קְרֵבִים,
יְלָדִים יְאַמְּצוּ שֵׁם נוֹשָׁן לְמִשְׂחַק "מִלְחָמָה" חָדָשׁ,
וְלָעַד עוֹד נַבְדִּיל אֲנָשִׁים לִידִידִים וּלְאוֹיְבִים.

И ещё будем долго огни принимать за пожары мы,
Будет долго зловещим казаться нам скрип сапогов,
О войне будут детские игры с названьями старыми,
И людей будем долго делить на своих и врагов.

כְּשֶׁהָרַעַם יִשְׁקֹט, וּשְׂרֵפוֹת יִדְעֲכוּ בִּדְמָעוֹת כָּלוֹת,
עֵת סוּסֵינוּ יִלְאוּ מִלָּשֵׂאת אֶת רוֹכְבֵינוּ כֻּלָּם,
וּנְשׁוֹתֵינוּ יַחְלִיפוּ אֶת כָּל סְגִינֵיהֵן בִּשְׂמָלוֹת קְלִילוֹת,-
בַּל נִשְׁכַּח, בַּל נִסְלַח אָז, וְאַל נְאַבֵּד לְעוֹלָם!

А когда отгрохочет, когда отгорит и отплачется,
И когда наши кони устанут под нами скакать,
И когда наши девушки сменят шинели на платьица, —
Не забыть бы тогда, не простить бы и не потерять!


הערות:
א. גרסה מוקדמת יותר של תרגום זה הופיעה ב"חדשות בן-עזר" מס' 691.
ב. על השיר, הקשרו והשלכותיו קראו את מאמר המתרגם "הזמן החדש של ולדימיר ויסוצקי", המופיע בגיליון זה.

ללא כותרת

אַתְּ מַמָּשׁ כָּמוֹנִי לִפְנֵי עָשׂוֹר
מְאֹהֶבֶת קָשׁוֹת, נִתְמֶכֶת בְּאִמָּא,
הָרָצוֹן לְהַחֲזִיר דְּבָרִים לְאָחוֹר
מְסַפֵּק לָךְ עִלָּה לְהַמְשִׁיךְ קָדִימָה.
בִּשְׁבִילוֹ כָּל עֶרֶב יוֹתֵר זוֹהֶרֶת
וְזֶה טוֹב וְרַע שֶׁהוּא לֹא קוֹלֵט,
אַתְּ בְּעֶצֶם הֲכִי הֲכִי מְאֻשֶּׁרֶת,
כִּי יֵשׁ לָךְ בַּלֵּב אַהֲבַת אֱמֶת.

אַתְּ מַמָּשׁ כָּמוֹנִי בְּגִיל עֶשְׂרִים,
סִבּוּכֵי נִוּוּטִים בַּמִּישׁוֹר הָאֵתִי,
תּוֹהָה, אֵיךְ שְׁלוֹשָׁה חֲצָאֵי בַּחוּרִים
מִשְׁתַּלְּבִים לְאֶחָד מֻשְׁלָם וְקוֹנְקְרֶטִי.
אַתְּ הוֹלֶכֶת בַּסּוֹף לְבַדֵּךְ לְסֶרֶט,
כִּי שׁוּב הִתְבַּלְבַּלְתְּ בְּחִיּוּג חוֹזֵר.
אַתְּ בְּעֶצֶם הֲכִי הֲכִי מְאֻשֶּׁרֶת,
כִּי יֵשׁ לָךְ יוֹתֵר מֵאֶחָד מְחַזֵּר.

אַתְּ מַמָּשׁ כָּמוֹנִי לִפְנֵי שָׁנָה,
מְעַרְבֶּבֶת אֶת יְגוֹנֵךְ בְּבִירָה,
בִּמְקוֹם לָרֶדֶת שְׁאוֹלָה, פּוֹנָה
וְיוֹרֶדֶת בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי הָעִירָה.
מְגַלָּה בִּתְמִיהָה וְשִׂמְחָה גּוֹבֶרֶת
אֶת קִיּוּם הַגְּוָנִים בֵּין לָבָן לְשָׁחוֹר,
אַתְּ בְּעֶצֶם הֲכִי הֲכִי מְאֻשֶּׁרֶת,
כִּי פִּתְאוֹם הוּשְׁבָה לָך הַזְּכוּת לִבְחוֹר.

אַתְּ מַמָּשׁ כָּמוֹנִי לִפְנֵי שָׁעָה,
טוֹוָה עוֹלָמוֹת בְּעַכְבָּר וּמִקְלֶדֶת,
לִ"גְבוּלוֹת" יֶשְׁנָהּ הַגְדָּרָה לֹא רָעָה
בְּדִיּוּק בַּתְּחוּם אוֹתוֹ אַתְּ לוֹמֶדֶת,
אָז אַתְּ בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת נִזְהֶרֶת:
דְּרָקוֹנִים – בַּחוּץ… אֲנָשִׁים – בְּתוֹךְ…
אַתְּ בְּעֶצֶם הֲכִי הֲכִי מְאֻשֶּׁרֶת,
פָּשׁוּט כִּי אֵין עוֹד אַחַת כָּמוֹךְ.

בגיל שש-עשרה

בְּגִיל שֵׁשׁ-עֶשְׂרֶה הָיִיתִי
שְׁמוֹק.
שְׁמוֹק זֶה לֹא אֵיבָר בַּגּוּף,
לְזֶה יֵשׁ שֵׁמוֹת אֲחֵרִים.
שְׁמוֹק זוֹ תְכוּנַת אֹפִי.

זֶה
לִהְיוֹת רָגִישׁ בְּעֵרֶךְ כְּמוֹ
אַסְלָה בְּשֵׁרוּתִים צִּבּוּרִיִּים, זֶה
לַדַּעַת מַה קּוֹרֶה בַּגָּלַקְסִיָּה הַסְּמוּכָה
בְּלִי לִהְיוֹת קָרוֹב אֵלֶיהָ
אֲבָל לִהְיוֹת קָרוֹב קָרוֹב לְאָדָם
בְּלִי לַדַּעַת מַה קּוֹרֶה בּוֹ, זֶה
לְפַסְפֵּס (הִזְדַּמְּנֻיּוֹת), זֶה
לְמַסְמֵס (הֶכֵּרֻיּוֹת), זֶה
לְטַפֵּס (עַל הַקִּירוֹת), זֶה
לְחַפֵּשׂ (בֵּין הַשּׁוּרוֹת)
וְלֹא לִמְצֹא,
כִּי אֶת הַשּׁוּרוֹת עַצְמָן לֹא קָרָאתִי

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵיזֶה שְׁמוֹק הָיִיתִי
כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה,
כַּמָּה טוֹב
שֶׁהִיא נְשׂוּאָה עִם שְׁלֹשָׁה יְלָדִים עַכְשָׁיו
כַּמָּה טוֹב
שֶׁאֲנִי —

שירה

אַשְׁרֵי הַחוֹרֵז מַכְאוֹבָיו
וּמַצְלִיל עַרְפִּלֵּי זִכְרוֹנוֹת
עַד כִּי יָשׁוּבוּ לִחְיוֹת לִרְגָעִים
כְּקֶשֶׁת בְּעֵת חִלּוּפָן שֶׁל עוֹנוֹת
אַשְׁרֵי הָאוֹסֵף יֵאוּשׁוֹ וּשְׁבָרָיו
וְשׁוֹלְחָם עַל-פְּנֵי הַמַּיִם
עֲטוּפִים בְּמִלִּים בְּנוֹת יוֹמָן
זָרִים הֵם אֵלֶּה
שֶׁיִּקְבְּעוּ גּוֹרָלָן
יִקְשְׁרוּ לָהֶן כְּתָרִים
אוֹ יְפוֹרְרוּן עַד דַּק
אַךְ הוּא בְּשֶׁלּוֹ
גּוֹעֵשׁ, נֶאֱבָק
תַּחַת סַחַף יָמִים וְשִׁבְרֵי חֲלוֹמוֹת
עֲדַיִן מַבְחִין בְּנֹגַהּ קַרְנַיִם
שֶׁל שֶׁמֶשׁ מִבַּעַד חֲרַכֵּי הַחוֹמוֹת
עֲדַיִן חוֹלֵם וְהוֹזֶה לְאוֹרָהּ
הַהוֹלֵךְ וְדוֹעֵךְ עִם בּוֹא סְתָו
הוֹלֵךְ וְדוֹעֵךְ אֶל שׁוּרָה עֲצוּרָה
שֶׁזֶּה אַךְ נוֹלְדָה אֶל לֹבֶן דַּפָּיו

הזמן החדש של ולדימיר ויסוצקי (סיפורו של שיר אחד)

לשמחתי, זכו להתפרסם במהלך השנים האחרונות מספר תרגומים עבריים משיריו של ולדימיר ויסוצקי (1938-1980) מעל מספר במות ספרותיות. לצערי, זמר/משורר זה כמעט שאינו מוכר לציבור הישראלי, ככל הנראה מפאת ייחודו לתרבות הרוסית ומפאת העובדה שמתי מעט ניסו (ואכן הצליחו) לתרגם כראוי את שיריו לשפה העברית ולהגישם בצורה נוחה לקורא/מאזין הישראלי.

ראשית, אין זה חכם לגשת לניתוח שיר של כל משורר באשר הוא, ללא הכרה והבנה לפחות של הרקע ממנו צמח המשורר, והנסיבות והמניעים אשר הביאו אותו לכתיבת שיר זה או אחר. הדבר נכון עשרת מונים כשמדובר בוולדימיר ויסוצקי, אחד הזמרים, המשוררים והשחקנים העמוקים והביקורתיים ביותר שידעה ברית המועצות מעודה, ועקב כך גם אחד המצונזרים/מדוכאים ביותר על ידי המשטר הסובייטי.

את הביוגרפיה של ולדימיר ויסוצקי לא אפרוש כאן במלואה – הרי מאגרי הידע פתוחים לכולם. יש לציין במיוחד את סיכומו של יואל נץ על חייו ופועלו של ויסוצקי, לצד תרגומו ל"שיר הזמר ליד המיקרופון" אשר הופיע בגיליון מס' 602 של חדשות בן-עזר [1], 23 בדצמבר, 2010. עם זאת, חשוב לציין כאן מספר נקודות שנושאות משמעות לא רק לשיר זה בפרט, אלא לחלק ניכר משיריו של ויסוצקי בכלל.

מרבית שיריו של ויסוצקי, בין אם היו אלו שירים על אנשי מקצוע (מטפסי הרים, שחקני שח, כורים, נהגים וכו'), על המלחמה [2] ותוצאותיה או אפילו על חיי היומיום (ואף החיים הרומנטיים), ניתנים לקריאה הן ברובד היומיומי (פשט) והן ברובד הביקורתי (דרש).

ברובד הפשט נצבעים שיריו של ויסוצקי בגוונים טובי לב (ואף הומוריסטיים) אך קשי יום, המאירים בפנינו פיסת מציאות קיימת, גם אם עגומה קמעה, של החיים. חלק ניכר משיריו של ויסוצקי כתובים בגוף ראשון, והוא כה היטיב לתאר בשיריו את חייהם והווייתם של אנשים, עד שלא אחת פנו אליו מאזינים בשאלה האם אכן היה בעברו מטפס הרים/נהג/חייל/מתאגרף ועוד. ברובד הפשט, הופכים שיריו של ויסוצקי לשירים כמעט עממיים, כיאה לבארד [3] אמיתי.

לעומת זאת, עבור כל אותם אלו אשר חוו על בשרם את נחת זרועו של המשטר הסובייטי בברית המועצות, עבור אלו אשר פשוט ראו נכוחה את הדיכוי, הצביעות והסכנה שבמשטר זה, ועבור הקורא המבין דבר או שניים, נקראים שיריו של ויסוצקי עמוק ברובד הדרש.

ברובד הדרש מצליח ויסוצקי להעביר ביקורת נוקבת הן על המשטר וצביעותו, הן על חוסר התכלית שבקומוניזם והן על הרגשתו הוא כאסיר, כאדם אנוס שדבריו ופועלו מוגבלים בשלשלאות כבדות. ברובד הדרש, נקראים שיריו אלו כאלגוריה המציירת תמונת מצב נוקשה וחסרת אונים ורחמים על מאבקו של הפרט, האדם הפשוט, נגד גלגלי השלטון וניסיונו לפרוץ לחופשי. בהקשר זה, מומלץ לחזות בהופעתו של ולדימיר ויסוצקי במונולוג 'להיות או לא להיות' מתוך 'המלט', אשר כמו מנקזת לתוכה את תמציתו של אותו מאבק [4].

השיר המדובר, "שיר על הזמן החדש" [5], נכתב במקור עבור הסרט "מלחמה תחת הגגות" משנת 1967, בבימויו של ויקטור טורוב, על-פי ספרו של אלס אדמוביץ'. הסרט מגולל את סיפורה של אנה (מגולמת על ידי השחקנית נינה אורגנט), אחות במרפאה הנמצאת בשטחים כבושים הנשלטים על ידי הנאצים. אנה משתפת פעולה בסתר עם הפרטיזנים ומעבירה להם באופן קבוע אספקה ותרופות, זאת תחת איום מתמיד על חייה וחיי ילדיה. כאשר נעשים התנאים קשים מנשוא, לוקחת אנה את ילדיה ובורחת ליער על מנת להצטרף לפרטיזנים.

השיר של ויסוצקי מחולק לארבעה בתים, כאשר השניים הראשונים מתייחסים לתקופה שלפני המלחמה ובעיתה, ואילו שני הבתים האחרונים מתייחסים לעידן שלאחר המלחמה.

ברובד הפשט, אנו מוצאים בשני הבתים הראשונים את כל אותם אלמנטים שהיינו מצפים למצוא בשיר מלחמה סטנדרטי, ובכלל זה את פתיחת המלחמה: קְרִיאַת פַּעֲמוֹן, אותו פעמון המצלצל לאות אזעקה וקורא אליו את כל האנשים בשעת חירום, הפרידה: גַּם עָלֵינוּ לָלֶכֶת נִגְזַר, בְּלִי מִלָּה שֶׁל פְּרֵדָה, הכאב: אֶלָּא שֶׁבִּדְהָרָה זוֹ יֹאבְדוּ חֲבֵרִים יְקָרִים מִפָּז, ועוד. בשני הבתים האחרונים אנו מוצאים את הטראומה שלאחר המלחמה: וְשָׁנִים נְדַמֶּה עוֹד אוֹרוֹת מְרַצְּדִים לִשְׂרֵפוֹת מַמָּשׁ, ואת הרגיעה: וּנְשׁוֹתֵינוּ יַחְלִיפוּ אֶת כָּל סְגִינֵיהֵן בִּשְׂמָלוֹת קְלִילוֹת.

לעומת זאת, ברובד הדרש, נפרש לפנינו סיפור לא על מלחמתו של העם הרוסי בכובש הנאצי (כיאה לסרט שעבורו נכתב השיר), כי אם את סיפור מאבקו של העם הרוסי ותלאותיו מאז פרוץ המהפכה. ויסוצקי משכיל להעביר כאן ביקורת על הקומוניזם והמהפכה עצמם ומקביל אותם, כמו גם את הטראומות שנוצרו בעקבותיהם, למלחמה.

ברובד הדרש, קורא פעמון המהפכה לעם הרוסי לנשק, קורע את האנשים מאהובותיהם למען הקומוניזם, למען האידאל, למען המהפכה. אותו כח מניע של המהפכה שואב את העם הרוסי (וחלק גדול ממנו בעל כורחו) למאבק הקומוניסטי, אשר סופו לוט בערפל: בְּנוֹשְׂאָם הָרוֹכְבִים עַל גַּבָּם אֶל גּוֹרָל לֹא נוֹדַע.

הבית השני מקבל עתה משמעות שונה לחלוטין, עת ויסוצקי מכריז כי: זְמַנֵּנוּ – נִפְלֶה וְחָפוּז, וְהָאֹשֶׁר – חַפְּשׂוֹ כְּאָז! – קרי, עתה הזמנים השתנו, ואנו מחפשים את האושר כאז, טרם המהפכה. ובאותה דהרה מטורפת אחר הקומוניזם ואחר האידאל, נעלמים ידידינו בְּלִי מֵשִׂים כִּי אֵינָם לְצִדֵּנוּ יוֹתֵר. בקרוא שורות אלו, עולה לנגד עינינו זכר כל אותם אנשים אשר נעלמו מבתיהם באישון ליל בלי להותיר סימן, זכר אותם אנשים שהואשמו על לא עוול בכפם והוגלו, רובם לבלי שוב.

בבית השלישי, הופכת הטראומה של המלחמה לטראומה הבלתי פוסקת של חיים במשטר דיקטטורי, שבו האימה היא הכלי היעיל ביותר של המשטר, ועל כן: עוד שנים, עדיין מסרב המוח להרפות ומדמה אוֹרוֹת מְרַצְּדִים לִשְׂרֵפוֹת מַמָּשׁ. משמעותית אף יותר אמירתו של ויסוצקי שאותו עם כה הורגל בפיקוח האח הגדול ואנשי ה-ק.ג.ב., עד כי עוֹד זְדוֹנִית תִּשָּׁמַע חֲרִיקַת מַגָּפַיִם קְרֵבִים – אותם מגפיים ארורים אשר חריקתם אינה מבשרת אלא את הסוף.

ויסוצקי ממשיך לבקר את המשטר הסובייטי ואת השפעתו העצומה על העם הרוסי בציינו כי וְלָעַד עוֹד נַבְדִּיל אֲנָשִׁים לִידִידִים וּלְאוֹיְבִים. ויסוצקי פונה כאן הן למשטר, אשר היה פוסק בצורה חדה וחלקה מיהו ידיד ומיהו אויב (ואם הוחלט היום שחברך לספסל הלימודים משכבר הימים הוא אויב – כך יהיה!), והן לעם הרוסי, אשר במשך שנים פיתח בו סלידה תהומית לכל הזר והשונה.

רק לקראת הבית הרביעי מביע ויסוצקי אופטימיות, כפי שהוא מביע גם בגרסת הפשט של השיר. בסופו של דבר, כך לטענת ויסוצקי, יירגע הכל כְּשֶׁהָרַעַם יִשְׁקֹט, וּשְׂרֵפוֹת יִדְעֲכוּ בִּדְמָעוֹת כָּלוֹת, והסוסים גם הם יִלְאוּ מִלָּשֵׂאת אֶת רוֹכְבֵינוּ כֻּלָּם. עוד מעניין כי ויסוצקי מציין שהנשים יַחְלִיפוּ אֶת כָּל סְגִינֵיהֵן בִּשְׂמָלוֹת קְלִילוֹת – כקריצה לקומוניזם בו היו לכאורה כולם שווים והנשים, כמו גם הגברים, עבדו בעבודות פיסיות ועטו לגופן סגין (אותו מעיל בד גס האופייני לחייל הרוסי).

לבסוף, מזהיר ויסוצקי: לאחר שיקרה כל זאת, לאחר שנעבור את תהפוכות הגורל הנוראיות של תקופתנו, ולאחר שהכל ישכך ויירגע, בַּל נִשְׁכַּח, בַּל נִסְלַח אָז, וְאַל נְאַבֵּד לְעוֹלָם!

בנימה אישית, כמי שגדל בקרב משפחה אשר חוותה על בשרה את זוועות המשטר (סב שהוצא להורג במרתפי ה-"לוביאנקה", מטה ה-ק.ג.ב., סבתא שבילתה כ-15 שנים במחנה ריכוז, ועוד), קשה שלא להבחין פעם אחר פעם בכפל המשמעות העולה משיריו של ולדימיר ויסוצקי. שיריו הן כמו אותן תמונות תלת-מימדיות שיש לפזול (לכפול את הראייה) על מנת לראות את התמונה לאשורה. ללא אותו כפל, התמונה היא רק אוסף עממי של צבעים יפים המכסים על אמת גדולה ממנה.

לסיום, אני מזמין את כל אלו הדוברים את שתי השפות (עברית ורוסית), ואשר שמורה בקרבם פינה חמה לשיריו ופועלו של ולדימיר ויסוצקי, לקום ולעשות את המאמץ לתרגם את שיריו לעברית ולהביאם בפני הקורא הישראלי. לטעמי, לא נעשה די בתחום זה [6] וכולי תקווה שבמאמץ משותף, נזכה לראות קובץ שירים מתורגם כראוי של המשורר הגדול.


[1] http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00602.php

[2] בתרבות הרוסית עד עצם היום הזה, כשאומרים "המלחמה" ללא ציון שם תואר, הכל מבינים כי מדובר במלחמה אחת ויחידה – מלחמת העולם השנייה, או בשמה המקובל והרשמי ברוסיה "המלחמה הגדולה על המולדת" [הערת המערכת].

[3] בארד הוא מושג מהתרבות הקלטית (בין השאר, ויילס, סקוטלנד ואירלנד) המציין משורר, מלחין, זמר ונביא כאחד. במאה העשרים שם זה יוחס בהשאלה גם לתופעה דומה שצמחה – כמעט ללא התראה מוקדמת וללא תמיכת השלטון – בברית-המועצות: משוררים המלחינים את שיריהם ומבצעים אותם לרוב בליווי גיטרה. בין הבארדים הרוסיים המקוריים מונים, פרט לויסוצקי עצמו, בראש ובראשונה את אלכסנדר גאליץ'
(1918-1977), בולאט אוקוג'אווה (1924-1997) ואת יולי קים (נולד ב-1936, כיום אזרח ישראל); שמות רבים נוספים של משוררים-מלחינים מהווים מעין צופן או סיסמה שלפיה חובבי השירה הפואטית המולחנת מזהים את עמיתיהם. בימינו ממשיכים פסטיבלי הבארדים למשוך קהל בארצות דוברות הרוסית (בפרט בישראל – ר', למשל, כתבתו של צור ארליך "יותר ישראלים מאיתנו", מקור ראשון, 6 אוקטובר 2006), אם כי תרבות זו נדחקה מעט לקרן זוית עקב השתלטות הרוק והפופ על פלחים נרחבים של האוכלוסייה שנהגה לצרוך שירה בארדית [הערת המערכת].

[4] http://youtu.be/YJZRBvwKr-U

[5] תרגומו של יוסי רוז'נקו, מחבר המאמר, לשיר זה מובא בגיליון זה במדור "תרגומים".

[6] תרגומים נוספים של ויסוצקי, חלקם לוקים בחסרונות מסויימים, ניתן למצוא ברשת בקישור http://www.wysotsky.com/1037.htm – שם מופיעים גם תרגומי שיריו לשפות אחרות.

העקשנות שלא ללכת עם העדר

"חופשי יהיה קרוי הדבר הנמצא מתוך הכרח טבעו בלבד
והכפוי לפעולה על ידי עצמו בלבד"

ברוך שפינוזה: תורת המידות

הָעַקְשָׁנוּת שֶׁלֹּא לָלֶכֶת עִם הָעֵדֶר
מִלְּבַד בָּעַיִן, עִם עֶדְרֵי הָעֲנָנִים
הַשּׁוֹעֲטִים לְסִלְסוּלָם הַדַּק שֶל חֲלִילֵי הָרוּחַ
אֶל אֵיזוֹ תְכֵלֶת שֶׁל נָ כ וֹ ן, לֹא שֶׁל כְּ דַ א י –
הִיא הַחֵרוּת הָאֲמִתִּית, זוֹ שֶׁבִּפְנִים,
שֶׁבָּהּ הַכֹּל קָשׁוּב לְכָל אַדְוָה נִרְעֶדֶת
בְּתוֹךְ הָעֹמֶק הָאַרְטֶזִי שֶׁל בְּאֵר שֶׁלֹּא כָּרוּהָ
שׁוּם יָדַיִם אֲחֵרוֹת מִלְּבַד יָדַי.

הָעֹז שֶׁלֹּא לְהִתְיַשֵּׁר כְּפֶלֶס-מַיִם
עִם שוּם פְּשָרָה, שוּם מֻסְכָּמָה שֶהִיא, שוּם קַו
מִלְּבַד הַקַּו הָרַךְ, הַחַם שֶל חַמּוּקַיִךְ
וְתַחֲנוֹת-הָאַהֲבָה שֶבֵּינֵיהֶם –
הִיא הַסִּבָּה לָקוּם כָּל בֹּקֶר מוּל פְּנֵיהֶם
שֶל הַיֵּאוּש, שֶל הַסִּכְלוּת וְשֶל הָרֹעַ
בְּלִי לְנַפְנֵף דִּגְלֵי-כְּנִיעָה וּבְלִי לִכְרֹעַ
לֶאֱלִילֵי הַהִזְדַּמְּנוּת וּבְרַק-הַשָּוְא.

וְלֹא לִמְכֹּר אֶת הַבְּכוֹרָה בְּשׁוּם נָזִיד
שֶׁל הַצְלָחוֹת קַלּוֹת, שֶׁל רֹאשׁ קָטָן, שֶׁל רֶוַח,
לֹא לַעֲטוֹת בְּשׁוּם פָּנִים, וְלוּא כְּזֶרֶת,
אֶת כְּתֹנֶת רֵיטִינְג-הַשּׁוֹטִים שֶל הָאָפְנָה –
גַם אִם הַלֵּב קוֹפֵא בְּרוּחַ הַתְּזָזִית,
גַּם אִם כֻּלָּם, כְּזִקִּיּוֹת, הֶחֱלִיפוּ צֶבַע,
גַם אִם סוֹפָם שֶל הַשֹּוֹחִים נֶגֶד הַזֶּרֶם
הוּא זֵר-חוֹחִים נִלְעָג וְלֹא זֵרֵי-דַּפְנָה.

רַק מִי שֶׁלֹּא הֵמִיר בָּרַעַשׁ וּבֶחָג
אֶת הַחֻלִּין שֶׁל שְׁתִיקוֹתָיו אִתָּךְ בִּשְׁנַיִם,
רַק מִי שֶׁלֹּא חָדַל לִרְעֹב לָךְ וְלִצְמֹא
בֵּין הָעֶלְבּוֹן וְהָאַכְזָב וְהַחֲלוֹף –
רַק הוּא אַף פַּעַם לֹא יַקְהִיל לָךְ כִּכָּרוֹת,
תִּהְיִי בְּטוּחָה,
לְאוֹר הַיּוֹם, אֲבָל יָשִׁיר לָךְ לַיִל-לַיִל
אֶת סֶרֶנָדוֹת הַטִּפּוּס הָעַז עַל אֶדֶן-הַחֲלוֹם
בְּלִי לְוַתֵּר לָךְ עַל עַצְמֵךְ וְעַל עַצְמוֹ.

תֻּפֵּי הַשֵּׁבֶט יִרְעֲמוּ – אַךְ לֹא אִתָּם
יָבוֹא הַשִּׁיר הַזֶּה אֵלַיִךְ, רַק אֵלַיִךְ
מִן הַמַּחְסוֹר, מִן הַבְּדִידוּת, מֵאוֹת-הַקַּיִן
שֶׁל הֶחָרִיג וְהַמֻּקְצֶה וְהַמֻּכְתָּם:
הוּא לְבַדּוֹ, מִבְּלִי לִצְעֹד בְּמִצְעָדָם,
הוּא לְבַדּוֹ, עִם רֹאשׁ בַּקִּיר, לֹא יָד בַּדֶּלֶת,
בְּעִקְשׁוּתָם שֶׁל כָּל הַפְרַאיֶרִים
שֶׁלֹּא הוֹלְכִים בַּתֶּלֶם
חוּץ מִתֶּלֶם
שֶׁחָרְשׁוּ בְּמוֹ יָדָם.

רוֹמַנְסָה עַל קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה

בַּגּוּף הַזֶּה, שֶׁכְּבָר תֻּרְגַּל בִּמְלוֹא
הָעֶצֶב, הַיֵּאוּשׁ, הָאַכְזָבָה,
שֶׁכְּמוֹ מָנוֹעַ חַם בִּנְיוּטְרָל זֶה שָׁנִים נִלְאָה לִכְלֹא
אֶת כָּל כּוֹחוֹת-הַסּוּס שֶׁבּוֹ, אֶת צְבָא
תֻפֵּי הַדָּם שֶׁלֹּא נָדַם הָרוֹעֲמִים בּוֹ מֵאָפְלוֹ
שֶל זְמַן אָבוּד בְּאֶרֶץ חֲרֵבָה –
בַּגּוּף הַזֶּה, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא
נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

בַּנֶּפֶשׁ הַפִּרְאִית הַזֹּאת, שֶׁחֵרֶף
גְּדוּדֵי הַגַּרְזִנִּים הַמּוּנָפִים
לִכְרֹת אֶת תִּקְוָתָהּ הָעַקְשָׁנִית וְהַסּוֹרֶרֶת
עַד גֶּדֶם אַחֲרוֹן הָעֲנָפִים
עֲדַיִן מִתְעַקֵּשׁ יִחוּר חָדָשׁ בְּעַלְעַלּוֹ
הַדַּק, הַדַּוְקָאִי, שֶׁלֹּא גָוַע –
בַּנֶּפֶשׁ הַפִּרְאִית הַזֹּאת, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא
נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

בַּשִּׁיר הַזֶּה, שֶׁהוּא פַּסְקוֹל הַדֹּכִי
שֶׁל הַבִּפְנוֹכוֹ הַמַּכֶּה אֶת מִשְׁבָּרָיו
אֶל אֵיזוֹ דְּיוּנַת-חוֹף סְמוּיָה שֶׁכֻּלָּה רֹךְ הִיא
וְשֶׁחִכְּתָה לוֹ כָּל יָמֶיהָ וְיָמָיו
לֹא כְּמוֹ בִּנְבוֹ, מִנֶּגֶד, אֶלָּא בְּנָפְלוֹ
עַל צַוָּארֶיהָ, רְעוּבָה וּמְאֻוָּה –
בַּשִּׁיר הַזֶּה, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא
נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

השנה אהיה אחרת

"הַשָּׁנָה אֶהְיֶה אַחֶרֶת", כָּךְ אָמַרְתִּי לְעַצְמִי
בִּשְׁעַת עֶרֶב מְאֻחֶרֶת בְּתִשְׁרֵי סְתָוִי אֶחָד
"הָאָמְנָם, כָּךְ אַתְּ אוֹמֶרֶת?" הִשְׁתָּאָה עָלֶה מַסְמִיק
שֶׁגָּלַשׁ מִן הַצַּמֶּרֶת אֱלֵי עֵמֶק כַּף הַיָּד
"הַשָּׁנָה – אֶהְיֶה אַחֶרֶת" בְּאָזְנָיו אֲנִי חוֹזֶרֶת
"כְּמוֹ עֵץ יָשִׁישׁ, לְמוּד קְרָבוֹת
עִם טֶבַע שֶׁכְּמִנְהֲגוֹ נוֹהֵג, אָדִישׁ
אֶשְׁתֹּק לְנוֹכַח אַכְזָבוֹת,
וְלֹא אֶפּוֹל וְלֹא אֶבְעַר וְלֹא אַחְשֹׁשׁ
מִמַּגָּעוֹ הַמְּנֻכָּר שֶׁל בֶּן-אֱנוֹשׁ"
נוֹהֲרוֹת טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם, הֶעָלֶה נִסְחָף אִתָּן
נַחֲלִיאֵלִי מְעֻנָּב מְהַלֵּךְ הֲלוֹךְ וָשׁוֹב
וּפוֹנֶה אֵלַי לְפֶתַע: "הֲתוּכְלִי עֲמוֹד אֵיתָן
בִּפְנֵי רוּחַ וְצִנַּת אָדָם, וּבְדִידוּת אֵין קֵץ שֶׁל עֵץ
וַחֲלוֹף הַזְּמָן?
זֶהוּ שִׁגָּיוֹן שֶׁל סְתָו, וּבַחֹרֶף יַעֲזֹב"
"כֵּן!" אֲנִי עוֹנָה בְּלַהַט
"רְאִי, יַלְדָּה, אַתְּ כְּבָר דּוֹמַעַת"
מְלַגְלֶגֶת רוּחַ עֶרֶב. אַךְ אֲנִי לֹא מְוַתֶּרֶת:
"אֵלּוּ רַק דִּמְעוֹת הַגֶּשֶׁם, הַזּוֹלְגוֹת עַל לְחָיַי
רוּחַ, אַל תִּהְיִי עִקֶּשֶׁת, רַחֲמִי מְעָט עָלַי
וְעָלִים נוֹשְׁרִים עַל דֶּרֶךְ, אַל תָּצֵרוּ צְעָדַי
הַשָּׁנָה – אֶהְיֶה אַחֶרֶת. תְּנוּ לִי – אַאֲמִין וְדַי"
כָּךְ בְּמַנְגִּינָה חוֹזֶרֶת שַׁרְתִּי, וְהַחוֹשֶׁךְ כְּבָר יָרַד
בִּשְׁעַת עֶרֶב מְאֻחֶרֶת בְּתִשְׁרֵי סְתָוִי אֶחָד.
וּכְשֶׁשַּׂמְתִּי פְּעָמַי לָלֶכֶת בַּשְּׁבִילִים זְרוּעֵי שַׁלֶּכֶת
אֶל הַבַּיִת, לְאוֹרָם שֶׁל יָרֵחַ וְכוֹכָב
הוּא לִוָּנִי בְּמַבָּט, עֵת נוֹתַר עוֹמֵד בְּשֶׁקֶט
מְמַלְמֵל אֶת פִּזְמוֹנִי – נַחֲלִיאֵלִי קַל-זָנָב.

הלל לשיכר

לְחַ֫יִּים! לְחַ֫יִּים! תָּקִיא לַנַּעֲלַיִם!
רוֹקֵן בִּשְׁלוּק אֶת הַקַּנְקָן, תִּירַק אֶת הַמִּזְמוֹר,
כִּי אִם יֵשׁ ווֹדְקָה בַּזָּקָן, אֲזַי יֵיטִיב לִבְעֹר!
לִבְעֹר!
בְּאוֹר!
הַחֹשֶׁךְ נְגָרֵשׁ!
אִם מְעֻשָּׁן כְּבָר הַזָּקָן, אָז גַּם לִבֵּנוּ אֵשׁ.

כְּשֶׁנֹּחַ קְשִׁישָׁא הִתְנַדְנֵד, מִן הַתֵּבָה לַחוּץ
רָאָה – טָבַע הַחוּץ וּמֵת, וְנַעֲשָׂה לָחוּץ
אַךְ לֹא אָבַד, לָמֹד לָמַד, וְיֶקֶב חִיש יִסֵּד,
זִכְרוֹן-עָבָר טִבַּע בַּכַּד, וְשָׁב לְהִתְנַדְנֵד.

לְחַ֫יִּים! לְחַ֫יִּים! אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם,
פְּרֹק בְּשִׂמְחָה מִצַּוָּארְךָ. רָצוּי, מִן הַחַלּוֹן,
כִּי מִי שֶׁשָּׁם עוֹבֵר אוֹ שָׁב, עוֹד לֹא שָׁתָה הֲמוֹן.
גַּאלּוֹן!
קָלוֹן!
הוּא לֹא שֻׁתָּף לַסּוֹד!
אִם לֹא נוֹגֵס הוּא בַּפַּרְדֵּס – מַגִּיעַ לוֹ לִמְעֹד!

וּפַעַם לוֹט, שָׁתוּי קַלּוֹת, חָשַׁב אוֹ לֹא חָשַׁב,
הוֹרִיד הַלּוֹט, מֵעַל כַּלּוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ בְּנוֹתָיו.
גִּנּוּי נָאוֹת, בְּכָל הָרָמוֹת, זֶה מַעֲשֶׂה נִתְעָב –
אַךְ שְׁתֵּי אֻמּוֹת מִכָּךְ קָמוֹת, עַמּוֹן וְגַם מוֹאָב.

לְחַ֫יִּים! לְחַ֫יִּים! חַיִּים רַק פַּעֲמַיִם!
תִּשְׁבֹּר בַּקְבּוּק, תַּצִּית זִקּוּק, תַּרְאֶה שֶׁאַתָּה כָּאן!
אִם לֹא יִצְלַח, מִיָּד תֻּשְׁלַךְ לַפַּח, כְּמוֹ הַקַּנְקָן!
קַנְקָן!
רוֹקַן!
נִזְרַק כְּמוֹ קְלִפּוֹת!
אִם נִצְטָרֵךְ אוֹתְךָ שׁוּב כָּאן, נָקִים אוֹתְךָ לִרְקֹד!

מִן הַכְּתוּבִים עֵצָה אָבִיא. יֵדַע כָּל בַּעַל לֵב
שֶׁל אֶבֶן, כִּי הֶכְרַח טִבְעִי אוֹתוֹ הַשְׁקוֹת הֵיטֵב.
אִם לֹא, חֲבָל – וּכְמוֹ נָבָל, תָּקִיץ כְּדֵי לְגַלּוֹת
כִּי רֵיק בֵּיתְךָ, וְאִשְׁתְּךָ – חָזְרָה אֶל הַכַּלּוֹת.

לְחַ֫יִּים! לְחַ֫יִּים! אֲנִי לֹא מֵת עֲדַיִן!
מֵי הַחַיִּים, זוֹרְמִים-נָעִים, מִלֵּב עַד קְצֵה הָאַף!
חוֹלְפִים-רָצִים וּמְאִיצִים כְּדֵי קֶצֶב מְטֹרָף!
הָרַף!
הוּנַף!
מָתַי תִּפֹּל אַתָּה?
אִם כְּבָר לוֹהֵב בְּךָ הַלֵּב, אָז הַלְאָה חֲרָטָה!

ללא כותרת

קָשֶׁה הוּא הֶרְיוֹן הָהָר אֲשֶׁר מְפַחֵד לָלֶדֶת:
"אִם יִוָּלֵד לִי עַכְבָּר – אֵיךְ אַבִּיט בַּמָּרוֹם?"
הוּא מִתְהַפֵּךְ בַּלֵּילוֹת, וּסְבִיבָתוֹ רוֹעֶדֶת,
וְדִמְעוֹת חַלָּמִישׁ מִדַּרְדְּרוֹת לַתְּהוֹם.
לַשַּׁוְא נִמּוּקֵי אֶחָיו, לַשַּׁוְא הִגָּיוֹן וְטַעַם,
כִּי רוֹב עַכְבְּרֵי תֵבֵל – צֶאֶצְאֵי הֶהָרִים.
הָהָר שֶׁהוֹלִיד עַכְבָּר – הַיִּשָּׂגֵב אֵי-פַּעַם
לִזְכּוֹת וְלִרְאוֹת קוֹלוֹת מִפִּי אֱלוֹהִים חַיִּים?