המורה

כְּשֶׁתּוֹרִישׁ עָפָר וְאֵפֶר
לַנְּכָדִים וְלַנִּינִים
וְשׁוּב תִּהְיֶה אֶחָד וְאֶפֶס,
וְתִשְׁתַּחְרֵר מֵהַפָּנִים, –

יַמְתִּין לְךָ בִּקְצֵה הַקֶּרֶן,
בַּשְּׁבִיל אֶל הָעוֹלָם הַבָּא,
לְיַד בֻּבָּה בְּלוּיָה מֻכֶּרֶת
וְדֻבִּי מֵהָאִצְטָבָּה

הָאִישׁ הַזֶּה: כָּפוּף, מַקְרִיחַ.
בְּמִפְגָּשִׁים מְגֹחֲכִים
הוּא לְשַׁנֵּן אוֹתְךָ הִכְרִיחַ
כְּלָלִים, פְּסוּקִים, תַּאֲרִיכִים.

עַל כָּל דְּבָרָיו הִפְטַרְתָּ: "חַרְטָא!",
בִּצְחוֹק יִחַלְתָּ לְמוֹתוֹ –
אַךְ בַּשִּׂיאִים שֶׁלְּךָ, אֲחַר-כָּךְ,
הִצְלַחְתָּ לְדַבֵּר כְּמוֹתוֹ

(וְאֵין פֹּה שׁוּם רִשְׁעוּת מֻצְהֶרֶת:
גַּם אִם מוֹצְאִים אוֹתוֹ בַּכִּיס,
אִישׁ לֹא אוֹמֵר בְּסוֹף הַסֶּרֶט
תּוֹדָה נִרְגֶּשֶׁת לַכַּרְטִיס)

…תִּצְעַק: "הֵם כָּאן, הֵם לֹא בָּגְדוּ בִּי!
לֹא נִפָּרֵד עוֹד!" – וְתִקַּח
אֶת הַבֻּבָּה וְאֶת הַדֻּבִּי.

וְהוּא יִשְׁתֹּק. וְהוּא יִסְלַח.

וְחֵלֶב-לִבִּי מַר

לאחי, לזכרו

הַזְּגוּגִית בְּקִפְאוֹנָהּ נֶעֱכֶרֶת, כִּפְנֵי אָחִי,
בָּבַת-עֵין אִמִּי, קַדִּישׁ יָתוֹם אַחֲרוֹן מִכָּל בָּנֶיהָ –
בְּמִטַּת יָחִיד מִתְכַּוְנֶנֶת (הַחִדּוּשׁ הָאַחֲרוֹן בְּבֵית-הַחוֹלִים)
– נַחֲלָה שֶׁשָּׁפְרָה עָלָיו מִכָּל חַיָּיו –
עַל מִנְעָדֶיהָ וְרַכּוּת מַגָּעָהּ, בְּעוֹרוֹ הַצָּב –
וּבְשָׂרוֹ הַנֶּעֱזָב –
תּוֹלֶה מַבָּטוֹ בִּי, וְשַׁוְעַת יָדָיו.
וְאִמִּי, בְּבֵיתָהּ, זְרוֹעוֹתֶיהָ רֵיקוֹת וְרַחְמָהּ –
וְהַחֹשֶׁךְ יוֹרֵד
בְּדַל נְשִׁימָתוֹ עוֹטֶה מַלְבּוּשׁ אֵפֶר לְפָנָיו הַבְּקוּעִים,
כְּיָרֵחַ נִגְרָע שֶׁעָבִים מְתַעְתְּעִים בּוֹ.
וּבַחֶדֶר – דְּמָמָה
לְבַד מִבִּעְבּוּעַ מֵי הַחַמְצָן וּמְכוֹנַת הַהַנְשָׁמָה
שֶׁל הַשָּׁכֵן – עַל נוּרוֹתֶיהָ הַמִּשְׁתּוֹלְלוֹת
כִּמְכוֹנַת מַזָּל בְּוֶגַאס

כֹּחַ זָר מְשַׁלֵּחַ פֶּתַע אֶת גּוּפוֹ הַמְצֻמָּק, כְּטִיל שֶׁנּוֹרָה –
לְחַלּוֹת פְּנֵי יָהּ
וְנָסוֹג בִּבְעָתָה
וְחֵלֶב-לִבִּי מַר
וְנַפְשִׁי

השמורה

סַפְּרִי נָא, סַפְּרִי נָא, פָּרָה יְקָרָה:
בְּאֵיזוֹ צוּרָה נִכְנָסִים לַשְּׁמוּרָה?
סַפְּרִי נָא, סַפְּרִי נָא, פָּרָה יְקָרָה:
כֵּיצָד נִכְנָסִים לַשְּׁמוּרָה?

מוּ-מוּ-מוּזָר מְאֹד שֶׁאַתֶּם שׁוֹאֲלִים!
אַתֶּם, כַּנִּרְאֶה, קְצָת מְבֻלְבָּלִים:
יֵשׁ הַרְבֵּה שְׁבִילִים שֶׁלַּשְּׁמוּרָה מוֹבִילִים
וְאַף אֶחָד מֵהֵם לֹא בָּרֶפֶת שֶׁלִּי.
כָּאן יֵשׁ רַק תִּקְרָה וְקִירוֹת וְרִצְפָּה –
אוּלַי תִּסְתַּכְּלוּ בְּמַפָּה?

סַפְּרִי נָא, סַפְּרִי נָא, כִּבְשָׂה יְקָרָה:
בְּאֵיזוֹ צוּרָה נִכְנָסִים לַשְּׁמוּרָה?
סַפְּרִי נָא, סַפְּרִי נָא, כִּבְשָׂה יְקָרָה:
אֵיפֹה הַכְּנִיסָה לַשְּׁמוּרָה?

מֶה-מֶה-מְאֹד מוּזָר שֶׁאַתֶּם שׁוֹאֲלִים!
אַתֶּם, כַּנִּרְאֶה, קְצָת מְבֻלְבָּלִים:
יֵשׁ הַרְבֵּה שְׁבִילִים שֶׁלַּשְּׁמוּרָה מוֹבִילִים
וְאַף אֶחָד מֵהֵם לֹא בַּדִּיר שֶׁלִּי.
הָאַיִל שֶׁלִּי עוֹד מְעָט מִתְעַצְבֵּן –
אוּלַי תִּסְתַּכְּלוּ בְּמַצְפֵּן?

הוֹי, שִׂיחַ נֶחְמָד שֶׁל קִדָּה שְׂעִירָה,
סַפֵּר לָנוּ אֵיךְ נִכְנָסִים לַשְּׁמוּרָה.
מְעָט הִתְבַּלְבַּלְנוּ, עַכְשָׁיו אֵין בְּרֵרָה –
אֲנַחְנוּ זְקוּקִים לְעֶזְרָה!

אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי לָכֶם אִם אַתֶּם צְרִיכִים
לְקַבֵּל הוֹרָאוֹת-הַגָּעָה מִצְּמָחִים!
אֲנִי לֹא מַכִּיר שׁוּם דְּרָכִים לִשְׁמוּרוֹת,
אֲנִי בְּחִנָּם מְחַלֵּק רַק דְּקִירוֹת.
וְאִם מִשּׁוּם-מַה זֶּה לָכֶם לֹא מַתְאִים –
אוּלַי תִּסְתַּכְּלוּ בִּשְׁלָטִים?

סַפְּרוּ לִי, סַפְּרוּ: אֵיךְ הָיָה הַטִּיוּל?
הֲאִם נֶהֱנֵיתֶם הַיּוֹם בַּמַּסְלוּל?
הֲאִם בִּשְׁבִילְכֶם זוֹ הָיְתָה חֲוָיָה?
סַפְּרוּ לִי כָּל מַה שֶּׁהָיָה!

מָה-מָה-מַמָּשׁ נֶהֱנֵינוּ הַיּוֹם בַּמַּסָּע,
רָאִינוּ פָּרָה וְקִדָּה וְכִבְשָׂה,
פָּגַשְׁנוּ בַּדֶּרֶךְ הֲמוֹן חֲבֵרִים,
שָׁמַעְנוּ מֵהֵם כָּל מִינֵי סִפּוּרִים,
וְזֶה שֶׁבִּכְלָל לֹא מָצָאנוּ שְׁמוּרָה –
נוּ טוֹב, זֶה מַמָּשׁ לֹא נוֹרָא!

ליעל רקיע

הִיא חָזְרָה בִּשְׁאֵלָה עַל שָׁמַיִם
שֶׁהָיוּ גַּם חֵלֶק מִשְּׁמָהּ
וְעָבְרָה לִירוּשָׁלַיִם
שָׁם לָמְדָה שָׁנִים אֶת קִסְמָהּ
בַּת-לִילִית. הֲגַם בְּעַצְמָהּ
נְתוּנַת כִּשּׁוּף לֹא זוֹכֶרֶת
אֵיךְ גִּלְּתָה עֲדִינוּת וְעָצְמָה
בְּמַגָּע לֹא צָפוּי? הַלַּיְלָה
אֲסַפֵּר עַל אוֹתָהּ תַּגְלִית—

זֶה קָרָה בְּבִירָה דְּרוֹמִית
כּוֹכָבִים הֵהֵלּוּ לְמַעְלָה
כְּמוֹ הַיּוֹם. עוֹדֶנִּי מַבִּיט
חֲשֵׁכָה פִּתְאֹמִית. מָה הָלְאָה?
רַק בְּרָקִים. אֶחְתֹּך וְאַשְׁמִיט
רְקִיעִים וּפְרָטִים, כְּמוֹהֶם
עַל מְנַת שִׁירִי לְיָעֵל
לְקַצֵּר. כִּי אָמְנָם הָרַעַם
יֵעָצֵר פִּתְאֹמִית אִם הֵחֵל

פִּתְאֹמִית, אֵינֶנִּי בָּטוּחַ
כִּי אֵי פַּעַם אֶהְיֶה מוּכָן
מוּל עוֹלָם שָׁחֹר וְשָׁטוּחַ
אוֹ אוּלַי עָגֹל וְלָבָן
(בֵּין אִם הוּא גָּדוֹל אוֹ קָטָן
בְּמַצָּב רָפוּי אוֹ מָתוּחַ)
לַעֲמֹד. לְיָעֵל רָקִיעַ
שֶׁתָּלוּי רַק בְּלֹא נוֹדָע
וְדָבָר זֶה אוּלַי יַרְתִּיעַ
אֲחֵרִים. לֹא אוֹתִי. עֻבְדָּה.

המילים נאספו אלי

הַמִּלִּים אֵלַי נֶאֶסְפוּ כְּמוֹ אֱלוּל
הָיְתָה לָהֶם עוֹנָה.
דִּבְּרוּ אוֹתִי וַאֲנִי אוֹתָם עוֹנָה.
חִפְּשׂוּ אֶת עָנְיִי בַּצַּר לִי,
מָצְאוּ אֶת מְעוֹנִי הָרָחָב
שֶׁנִּבְצָר, וְרָכַב עַל גַּבִּי כְּשַׁבְּלוּל.

עֲנִיָּה מִמַּעַשׂ הָיִיתִי
בְּמִילָּה אַהֲבָה תִּנִּיתִי
בִּבְרִית וּבְתֹקֶף סוֹפֶרֶת וּמוֹנָה
חוֹזֶרֶת וְשׁוֹנָה
בָּעֵת שֶׁנִּשְׁמַע קוֹלִי הֶחָלוּל
מְבַעְבֵּעַ אֵלַי בַּמָּחוֹל
כְּאוֹמֵר – מָחוּל לָךְ מָחוּל.

אני אלך מדי אל תוך החורף

אֲנִי אֵלֵךְ מִדַּי אֶל תּוֹךְ הַחֹרֶף,
וְלִבְנָתִי תִּמְלָא בְּצַעֲרִי.
אֵלֵךְ מִדַּי וְכָל רֹאשִׁי סְחַרְחֹרֶת,
וְכָל הַכְּבִישׁ כְּכֶבֶל מַאֲרִיךְ

אֵינוֹ נִגְמָר. אֵלֵךְ מִדַּי כְּקַיִן
בְּאֶרֶץ נוֹד וָנוֹעַ, בְּלִי כְּתָלִים
אֵלֵךְ מִדַּי, עַד גּוּף נוֹפֵל בִּרְכַּיִם,
אַךְ אֵין בָּהֶן הַכֹּחַ לְהַבְלִים.

לַהוֹלֶכֶת בַּשָּׂדֶה

בַּמַּרְתְּפִים, בְּשַׁרְשְׁרָאוֹתַיִךְ
בְּהֹלֶם לֵב – עַבְדֵּךְ הַמְּכֻנָּס –
פְּרוּשׂוֹת סַדָּן, וּמְרֻקָּעוֹת קֻרְנָס
חֻשְּׁלוּ לִשְׂחוֹק וַדֶמַע שׁוּרוֹתַיִיךְ

רַק לָךְ זָקַף הַיּוֹם אֶת גַּבּוֹתָיו,
פָּעַר הַלֵּיל אִישׁוֹן לְלֹא מַרְגּוֹעַ,
עוֹנוֹת פָּסְקוּ חֲלֹף בִּכְדֵי לִשְׁמֹעַ
טִפְטוּף מִלּוֹת הַזֹּהַר עַל הַכְּתָב.

בֵּין מוֹלָדוֹת שֶׁל שֶׁלֶג וּמִדְבָּר
בְּמִשְׁעוֹלֵךְ הַצַּר והַמָּהוּהַּ
דָּרַךְ כּוֹכָב שָׁקֵט וּמְשֻׁלְהָב

אֶת שְׂפַת הַחוֹל בָּהּ הַגָּרוֹן נִחָר,
מְתֵי מְעָט עַד דֶּמַע לְמָדוּהָ
שִׁיר אַהֲבָ"ה לִכְתֹּב בָּהּ וְזָהָ"ב.

חִזּוּרוֹ שֶׁל יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ / אדוארד ליר

אדוארד ליר (1888-1812) – מגדולי משוררי האִיגָיוֹן (nonsense) בהסטוריה. שיריו העלו חיוך בדורות של קוראים, על אף שכותבם סבל מדיכאון כרוני. התפרנס מציור ציפורים ונפטר זמן קצר לאחר מות חתולו האהוב. הוא האיש שחמשיריו האבסורדיים תרמו יותר מכל להפצתו של החמשיר כסוגת-שירה בעולם.

"מַעֲשֶׂה בַּצַּיָּר אֶדְוַרְד לִיר / שֶׁבֵּרַךְ בְּסוּגַת הַחַמְשִׁיר / אֶת כֻּלָּנוּ בִּכְלָל / וּבִפְרָט אֶת 'בִּגְלַל' / וְאַחַר הִתְפּוֹגֵג בָּאֲוִיר".

חִזּוּרוֹ שֶׁל יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ

The Courtship of the Yonghy-Bonghy-Bò

שַׁם בַּחוֹף בְּקוֹרוֹמַנְדֶּל
(דְּלַעַת-מַקְדִּימָה יֵשׁ בּוֹ),
בְּלֵב הַחֹרֶשׁ הַיָּרוֹק
חַי הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.
כִּסְּאוֹתַיִם שֶׁחוֹרְקִים
נֵר שָׂרוּף עַד מַחֲצִית,
כַּד יָשָׁן, חֲסַר יָדִית.
זֶה כָּל רְכוּשׁוֹ כַּחֹק
בְּלֵב הַחֹרֶשׁ הַיָּרוֹק,
זֶה כָּל רְכוּשׁוֹ כַּחֹק
שֶׁל יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ,
שֶׁל יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.

On the Coast of Coromandel
Where the early pumpkins blow,
In the middle of the woods
Lived the Yonghy-Bonghy-Bò.
Two old chairs, and half a candle,–
One old jug without a handle,–
These were all his worldly goods:
In the middle of the woods,
These were all the worldly goods,
Of the Yonghy-Bonghy-Bò,
Of the Yonghy-Bonghy-Bò.

מוּל עֵץ הַבּוֹנְג, בֵּין אוֹר לְצֵּל,
(דְּלַעַת-מַקְדִּימָה יֵשׁ פֹּה),
אֶל גַּל קָטָן שֶׁל אֲבָנִים
בָּא פַּעַם יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.
שָׁמַע קוֹל גְּבֶרֶת מִצְטַלְצֵל,
קוֹרֵא אֶל הָעוֹפוֹת בַּתֵּל.
"זוֹ גִּ'ינְגְּלִי גּ'וֹנְס קוֹלָהּ תַּנְעִים
שָׁם עַל גַל הָאֲבָנִים.
כֵּן, הֵן זוֹהִי גְּבֶרֶת גּ'וֹנְס".
אָמַר הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ,
אָמַר הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.

Once, among the Bong-trees walking
Where the early pumpkins blow,
To a little heap of stones
Came the Yonghy-Bonghy-Bò.
There he heard a Lady talking,
To some milk-white Hens of Dorking,–
"Tis the lady Jingly Jones!
'On that little heap of stones
'Sits the Lady Jingly Jones!'
Said the Yonghy-Bonghy-Bò,
Said the Yonghy-Bonghy-Bò.

"גְּבֶרֶת גִּ'ינְגְּלִי, גְּבֶרֶת גִּ'ינְגְּלִי,
עַל הַחוֹף שֶׁדְּלַעַת בּוֹ,
הֲתִהְיִי לִי לְאִשָּׁה?"
שָׁאַל הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.
"עָיַפְתִּי מִלִחְיוֹת בָּדָד
עַל זֶה הַחוֹף הַמְּבֻדָּד.
שִׁגְרַת חַיַּי הִיא כֹּה קָשָׁה!
אִם תִּהְיִי לִי לְאִשָּׁה –
תַּבְרִיא נַפְשִׁי הָעֲשֵׁשָׁה!"
אָמַר הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ,
אָמַר הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.

'Lady Jingly! Lady Jingly!
'Sitting where the pumpkins blow,
'Will you come and be my wife?'
Said the Yonghy-Bonghy-Bò.
'I am tired of living singly,–
'On this coast so wild and shingly,–
'I'm a-weary of my life:
'If you'll come and be my wife,
'Quite serene would be my life!'–
Said the Yonghy-Bonghy-Bò,
Said the Yonghy-Bonghy-Bò.

"שַָם בַּחוֹף בְּקוֹרוֹמַנְדֶּל
יֵשׁ חֲסִילוֹנִים – רִבּוֹא,
וְסַרְטָנִים רַבִּים, זוֹלִים"
אָמַר הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.
"לָךְ אֶתֵן כִּסְּאוֹת וְנֵר
וְכַד שֶׁיָּדִיּוֹת חָסֵר.
רְאִי, הַמַּיִם כֹּה צְלוּלִים
(דָּגִים רַבִּים בָּם וְזוֹלִים)
אַהֲבָתִי כְּמוֹ הַגַּלִּים!"
אָמַר הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ,
אָמַר הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.

'On this Coast of Coromandel,
'Shrimps and watercresses grow,
'Prawns are plentiful and cheap,'
Said the Yonghy-Bonghy-Bò.
'You shall have my chairs and candle,
'And my jug without a handle!–
'Gaze upon the rolling deep
('Fish is plentiful and cheap)
'As the sea, my love is deep!'
Said the Yonghy-Bonghy-Bò,
Said the Yonghy-Bonghy-Bò.

נָדָה גִּ'ינְגְּלִי בְּרֹאשָׁהּ
וְעֵינֶיהָ דּוֹאֲבוֹת:
"אֵחַרְתָּ לְבַקֵּשׁ יָדִי,
אָדוֹן יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.
אוֹתָהּ הָיִיתִי מַגִּישָׁה"
(סִמְּנָה בְּאֶצְבַּע דֵּי גְּמִישָׁה),
"אַךְ אִישׁ אַנְגְלִי לִי, יְדִידִי!
אֵחַרְתָּ לְבַקֵּשׁ יָדִי!
כֵּן אִישׁ אַנְגְלִי לִי, יְדִידִי!
אָדוֹן יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ,
אָדוֹן יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.

Lady Jingly answered sadly,
And her tears began to flow,–
'Your proposal comes too late,
'Mr. Yonghy-Bonghy-Bò!
'I would be your wife most gladly!'
(Here she twirled her fingers madly,)
'But in England I've a mate!
'Yes! you've asked me far too late,
'For in England I've a mate,
'Mr. Yonghy-Bonghy-Bò!
'Mr. Yonghy-Bonghy-Bò!'

מַר גּ'וֹנְס (אֲשֶׁר נִקְרָא אַבְנֵר:
'אַבְנֵר גּ'וֹנְס, כְּבוֹדוֹ, וְשׁוּת' '),
מְשַׁגֵּר תַּרְנְגוֹלוֹת לִי,
אָדוֹן יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.
שְׁמוֹר לְךָ כִּסְּאוֹת וַנֵר,
הַכַּד שֶׁיָּדִיוֹת חָסֵר,
אַתָּה תִּהְיֶה לִי רַק חָבֵר,
כְּשֶׁאַ֫בְנֵר עוֹד עוֹף יְשַׁגֵּר,
אִתְּךָ אֶחְלֹק – כִּי לֹא חָסֵר,
אָדוֹן יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ,
אָדוֹן יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ".

'Mr. Jones — (his name is Handel,–
'Handel Jones, Esquire, & Co.)
'Dorking fowls delights to send,
'Mr. Yonghy-Bonghy-Bò!
'Keep, oh! keep your chairs and candle,
'And your jug without a handle,–
'I can merely be your friend!
'– Should my Jones more Dorkings send,
'I will give you three, my friend!
'Mr. Yonghy-Bonghy-Bò!
'Mr. Yonghy-Bonghy-Bò!'

"אִם כִּי כֹּה זָעִיר גּוּפְךָ
רֹאשׁ לְךָ כָּל-כָּךְ גָּדוֹל.
כּוֹבָעֲךָ יִפֹּל בָּרְחוֹב,
אָדוֹן יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ!
אִם כִּי 'בּוּבִּי' כָּל כֻּלְּךָ,
הַלְוַאי אֶמְצָא מִלָּה בְּטוּחָה
אֲשֶׁר תַּבִּיעַ: 'תַּעֲזֹב!'
זֶה כָּל דְּבָרִי, אִישִׁי הַטּוֹב,
אָדוֹן יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ!
אָדוֹן יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ!"

'Though you've such a tiny body,
'And your head so large doth grow,–
'Though your hat may blow away,
'Mr. Yonghy-Bonghy-Bò!
'Though you're such a Hoddy Doddy–
'Yet a wish that I could modi-
'fy the words I needs must say!
'Will you please to go away?
'That is all I have to say–
'Mr. Yonghy-Bonghy-Bò!
'Mr. Yonghy-Bonghy-Bò!'.

שָׁמָה בְּמִדְרוֹן מִירְטֶ֫ל
(דְּלַעַת-מַקְדִּימָה יֵשׁ בּוֹ),
אֶל הַיָּם, אֶל בֵּין גַּלָּיו,
נָס הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.
מֵעֵבֶר לְמִפְרָץ גּוֹרְטֶ֫ל
צָב גָּדוֹל בֵּיתוֹ טִלְטֵל.
"הוֹ שָׁלוֹם לְךָ הַצָּב,
שָׂא אוֹתִי נָא עַל הַגַּב"
אָמַר הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ,
אָמַר הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.

Down the slippery slopes of Myrtle,
Where the early pumpkins blow,
To the calm and silent sea
Fled the Yonghy-Bonghy-Bò.
There, beyond the Bay of Gurtle,
Lay a large and lively Turtle,–
'You're the Cove,' he said, 'for me
'On your back beyond the sea,
'Turtle, you shall carry me!'
Said the Yonghy-Bonghy-Bò,
Said the Yonghy-Bonghy-Bò.

בַּעַד נַהַם הָאוֹקְיָנוֹס
חִישׁ מִהֵר לָרוּץ הַצָּב.
אוֹחֵז בְּכֹחַ בַּשִּׁרְיוֹן,
הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ עָלָיו.
בִּתְנוּעָה כֹּה יְגֵעָה
פּוֹסְעִים אֶל עֵבֵר הַשְּׁקִיעָה.
סוֹחֵב הַצָּב מִבְּלִי לִרְגּוֹן,
"הֲיִי שָׁלוֹם, הוֹ גְּבֶרֶת גּ'וֹנְס!"
שָׁר הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ,
שָׁר הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.

Through the silent-roaring ocean
Did the Turtle swiftly go;
Holding fast upon his shell
Rode the Yonghy-Bonghy-Bò.
With a sad primæval motion
Towards the sunset isles of Boshen
Still the Turtle bore him well.
Holding fast upon his shell,
"Lady Jingly Jones, farewell!"
Sang the Yonghy-Bonghy-Bo,
Sang the Yonghy-Bonghy-Bo.

אֶת הָחוֹף בְּקוֹרוֹמַנְדֶּל
לֹא עָזְבָה הַגְּבֶרֶת גּ'וֹנְס,
עַל גַּל הָאֲבָנִים שֶׁלָּהּ,
תִּבְכֶּה עַל יוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּו,
שָׂם בַּחוֹף הִיא תְּמָרֵר
אֶל תּוֹך הַכַּד, יָדִית חָסֵר.
יוֹם וַלֵיִל הִיא אֻמְלָלָה
עַל גַּל הָאֲבָנִים שֶׁלָּהּ,
עִם הָעוֹפוֹת הִיא אֲבֵלָה
עַל הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ,
עַל הַיּוֹנְגִּי-בּוֹנְגִּי-בּוֹ.

From the Coast of Coromandel,
Did that Lady never go;
On that heap of stones she mourns
For the Yonghy-Bonghy-Bò.
On that Coast of Coromandel,
In his jug without a handle
Still she weeps, and daily moans;
On that little hep of stones
To her Dorking Hens she moans,
For the Yonghy-Bonghy-Bò,
For the Yonghy-Bonghy-Bò

"חיזורו של היונגי-בונגי-בו". איור מקורי מאת אדוארד ליר

חַוָּה

עֲטוּפָה גְּלִימַת בּוּז
יוֹרֶדֶת חַוָּה מִגַּן הַתַּפּוּחִים
וּמְגַלָּה שֶׁצִּפּוֹרֵי מָוֶת
רוֹחֲשׁוֹת בָּרְחוֹבוֹת
יוֹצְקוֹת תַּבְנִית קָשָׁה לְפָנֶיהָ,
אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מְדַמְּמוֹת עַל
סְנֵה עֵינֶיהָ

הִיא מְשִׁיבָה מַבָּטָהּ
וְקוֹפֶצֶת
אֶל מוֹתָהּ

אֱלֹהִים עוֹצֵם אֶת עַפְעַפֶּיהָ
וּבְאֶגְרוֹף קָפוּץ מַכֶּה
עַל שַׁעֲרֵי הָאָרֶץ
הָרָעָה

פתי-בר

נְגִיסָה – וּמַשָּׂאִית
נְגִיסָה – וַחֲצָאִית
נְגִיסָה – וָאֳנִיָּה
נְגִיסָה – חַמָּנִיָּה
נְגִיסָה – וַאֲוִירוֹן
נְגִיסָה – וַחֲזִירוֹן
נְגִיסָה – וְ…שׁוּם דָּבָר….
אוּפְּס! הַפֶּתִי-בֶּר נִגְמַר!
לֹא נוֹרָא, יֵשׁ עוֹד הֲמוֹן!
נְגִיסָה – וּפַעֲמוֹן…