לגרישה קרצמן
הֲתַכִּיר אֶת פָּנַי? הֲתֵדַע
פְּנֵי הָאִישׁ הַקָּמוּט הַנִּצָּב לְפָנֶיךָ?
עֵת יִתַּם טָעְמָהּ שֶׁל מִלַּת הַתּוֹדָה
רַק דְּמוּתִי הַיְּתוֹמָה תִּשְׁתַּקֵּף בְּעֵינֶיךָ
הֲתָבִין? אָנֹכִי הוּא הַנַּעַר הַקַט
שֶׁמָּתַח חִיּוּכוֹ בְּיָשְׁבוֹ עַל בִּרְכֶּיךָ
וְעַתָּה, עֵת שְׁאוֹן הַמְּחוֹגִים כְּבָר שָׁקַט
שַׁבְתִּי מִנְּדוֹד בִּדְרָכַי, לְחַבְּקֶךָּ
מִתְנוֹדֵד עַל רַגְלַי שֶׁעָיְפוּ כְּבָר מִלֶּכֶת
אֶעֱמֹד מוּל זְקִיפוּת קוֹמָתְךָ וְעֻזֶּךָ
כְּפוּף גַּב כְּזָקֵן (שֶׁהָיָה שׁוּב לְנֶכֶד)
מְעָנְדִי עַל צַוָּאר אֶת מִשְׁקָל חֲרוּזֶיךָ
אֶקְרַב בְּהִסּוּס, כְּמוֹ מֵעוֹלָם לֹא נִפְגַּשְׁנוּ
וְאַצְנִיחַ רֹאשִׁי אֶל חֹם לְבָבְךָ
וּבְיָדַי שֶׁכָּתְבוּ אֶת אֲשֶׁר לִי הוֹרַשְׁתָּ,
אַחְזִיר בִּדְמָמָה חֲרוּזֶיךָ לְךָ
וְאֶזְכֹּר כָּל חָרוּז, כָּל מִלָּה וְכָל קֶצֶב
שֶׁהִרְעַפְתָּ עָלַי בְּשׁוּרוֹת הַכְּתִיבָה
הֵן נָבְטוּ בִּי זְרָעֶיךָ, בְּנֹגַהּ וְעֶצֶב
וְעַתָּה הֶחְזַרְתִּים כְּמִנְחַת נְדָבָה
וַתִשַּׁק לְרֹאשִׁי
וְאֶל לוּחַ לִבְּךָ תֶּאֱסֹף וְתַצְמִיד אֶת יָדִי
וְתֹאמַר בְּקוֹלְךָ חֲרִישִׁית:
" עַתָּה, לְעֵת סוֹף, חֲרוּזֶיךָ שֶׁלְּךָ הֵם, נֶכְדִּי."
מאוריציוס/אזור, אוקטובר 2008 – אוקטובר 2010