נִצְחִית הָאַהֲבָה, כָּל עוֹד נִמְשֶׁכֶת,
מִשֶּׁחָדְלָה – הֲרֵי הִיא רֶגַע קָט,
בּוֹ מְחוֹגַיִם שֶׁעוֹצְרִים מִלֶּכֶת,
נוֹתְצִים שָׁעוֹן שֶׁעוֹד פּוֹעֵם כַּדָּת.
מַבָּט נוֹעֵל הַשְּׁנַיִם בְּחִידָה,
בְּהֶרֶף עֵין הָרָע, כְּפֶסֶל כְּפוֹר.
יֵדַע אוֹרְפֵיאוּס, אֵשֶׁת לוֹט תֵּדַע:
אָסוּר אַף פַּעַם לְהַבִּיט אָחוֹר.
הַמַּנְגְּנוֹן נִקְרַע בְּקוֹל תְּרוּעָה,
גַּלְגָּלוֹנִים נָפוֹצוּ לְכָל צַד,
מִי – לְחַלֵּל אֶת קֵן הַקּוּקִיָּה,
וּמִי – לִפְרוֹעַ בְּרִצְפֵי הָעַד.
הָיָה, נִרְצָה, אוֹ שֶׁמָּא אַגָּדָה?
בִּמְקוֹם הַמַּנְגָּנוֹן פָּעוּר הַחוֹר.
יֵדַע אוֹרְפֵיאוּס, אֵשֶׁת לוֹט תֵּדַע:
לַנֶּצַח הֵם יַבִּיטוּ לְאָחוֹר.
