כְּשֶׁנָּפַלְתִּי עַל הָאָרֶץ, הֶבֶל פִּיהָ לַח וְחָם,
בְּאָזְנַי עָלָה לְפֶתַע קוֹל נְהִי לֹא מְנֻחָם.
בְּקוֹלִי הַתַּשׁ שָׁאַלְתִּי: "אֶרֶץ, לַמָּה לָךְ לִבְכּוֹת?
נֶחָמָה אֶצְלֵךְ בִּקַּשְׁתִּי. אֵין לִי זְמָן עוֹד לְחַכּוֹת."
נֶאֶנְחוּ כָּל רְגָבֶיהָ, נִרְעֲדוּ כָּל הַסְּלָעִים,
וְהִדְהֵד מִבּוֹרוֹתֶיהָ בִּתְגוּבָה קוֹל נְכָאִים:
"כַּמָּה דֶּמַע כְּבָר סָפַגְתִּי, כַּמָּה יֶזַע, כַּמָּה דָּם!
אֵיךְ אָכִיל בִּדְמִי לַנֶּצַח אֶת כָּל צַעַר הָאָדָם?"
חָשׁ אָבוּד, לִדְרֹשׁ הִמְשַׁכְתִּי: "אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֵיךְ אוּכַל
בְּתוֹכֵךְ לָעַד לָנוּחַ אִם מַרְגּוֹעַ אֵין בִּכְלָל?
הֵן כְּבָר מִתְקָרֵב הָרֶגַע בּוֹ יָבוֹא עָפָר אֶל פִּי,
כְּשֶׁתִּפְרַח בַּלָּאט, בַּסֵּתֶר, נִשְׁמָתִי מִתּוֹךְ אַפִּי."
בִּתְשׁוּבָה שׁוּב יִפְחוֹתֶיהָ נִשְׁמְעוּ מִן הַקַּרְקַע,
וּשְׁלוּלִית דְּמָעוֹת הֵצִיפָה מִסְבִיבִי אֶת הַחֶלְקָה.
כַּנִּרְאֶה עַל פְּנֵי הָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ בְּתוֹכָהּ
בְּחַיֵּינוּ אוֹ מוֹתֵנוּ לֹא נוֹעַדְנוּ לִמְנוּחָה.
