לומר את זה דוּגרי: לכתוב, בשבילי, זה לבכות כמו ילד. "ואם תִבכֶּה, יועיל לךָ?" – שואלים הגדולים את הילד (מבלי לתפּושׂ כי עצם מוּפרכוּת-השאלה מַתְנֶה – כמו טיב הקול את טיב ההֵד המוּחזר ממנו – את כל מוּפרכוּתה הצפויה-מראש של התשובה). הילד איננו בוכה על מנת שֶ, הוא בוכה מִפּנֵי שֶ. השְּׂרָף מוּקָז מקליפת-העץ כי העץ נחתך. הדם שותת מן הגוף החי כי הגוף נדקר. כתיבה, גם אם היא אקְציה, היא בה-בשעה ריאקציה. אצלי, לרוב, על סֵבֶל. שירים הם תחבּושת אישית.
ושירה, כל חיַי, בשבילי, היא שריקה בחושך. זה אינו מבטל את החושך, אך מפחית, כמין סם משַכֵּך, את הכְּאֵב. היא, שמשתמשת בין השאר באוקסימורונים, מוּשתתת כמו ההֵד עצמו על אוקסימורון בסיסי. מה שקורה בין הקול וההד היא שְנִיוּת יחידאית בה צליל אחד נשמע כִּשניים. מה שקורה בין העט לַנייר הוא תמיד מונולוג דיאלוגי כְּפוּל-פָּנים: אתה הוא הכומר המוודה ואתה הוא המִתוודה. רק מחיצת-העץ של תא-הווידוי, בַּמסורת הקתולית, אינה אפשרית כאן, כמו שום מחיצה. כי שניכם (שאתם אחד) רואים זה את זה באותו ראי.
האִם שני שותפים לְווידוי, שהם אחד, מקילים את ה"דוּגרי"? האִם מי ששורק מאֵימַת החושך עוזר לעצמו באמת? אינני יודע תשובה אמיתית חוץ מזאת שאינני יודע. אך עובדה: אני ממשיך לַחְבֹּט נואשות בגלי המים, וזה אולי מה שמונע לטבוע, וּמָה שקוראים לו שְׂחִיָּה.
